בש"פ 1923/09 שמשון בריקאשווילי נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 26.2.09 בתיק ב"ש 8281/09, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא פיינברג) מיום 22.2.09 בתיק ב"ש 16956/08, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

נגד העורר ואחרים הוגש (ביום 26.11.08), כתב אישום בבית משפט השלום המייחס להם שמונה אישומים של עבירות רכוש, שמתוכן שניים (השני והחמישי) מיוחסים לעורר. בד בבד הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 8.12.08 קבע בית המשפט כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה ביחס לאישום השני בלבד, ובנסיבות - עבר פלילי עשיר (הרשעה אחרונה משנת 2007), היות אחיו הנאשם העיקרי, והעובדה שהפעילות הפלילית הנטענת בוצעה במסגרת עסק משפחתי אף שמדובר בעבירות רכוש, קיימת גם עילת מעצר. בית המשפט דחה חלופת מעצר שהוצעה בבית אמו ודודו של העורר, בקבעו כי נוכח עברו של העורר אין ניתן ליתן בו אמון, וכי המפקחים המוצעים אינם דמויות סמכותיות לגביו.

ג.

במסגרת ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי (ב"ש 8103/09) התבקשה (ביום 23.1.09) עריכת תסקיר שיוגש לבית משפט השלום. בתסקיר נקבע, כי רמת הסיכון להישנות העבירות היא בינונית עד גבוהה, אך הומלץ לשקול את החלופה בבית אמו של העורר באיזוק אלקטרוני, בשילוב עם שיחות טיפוליות ובדיקות לאיתור סמים בשתן. חרף ההמלצה, דחה בית משפט השלום (ביום 22.2.09) את החלופה המוצעת. נקבע, כי מאז ההחלטה הקודמת התחזקו הראיות גם לגבי האישום החמישי (במסגרת החלטה בערר המדינה על שחרורו של נאשם אחר), וכי ראיות אלה, שעיקרן האזנות סתר, מלמדות על מעורבות העורר בתכנון העבירות, באופן המקשה על איון הסכנה שינהל פעילות עבריינית גם בעודו נתון במעצר בית. בהתחשב באמור, הטיל בית המשפט ספק ביכולת לסמוך על מפקחים בני המשפחה.

ד.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר נמנע מהתערבות בהחלטת בית משפט השלום. כלפי החלטה זו מוגש הערר.

טענות הצדדים

ה.

העורר טוען – לעניין הראיות – כי שגה בית משפט השלום בקבעו שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום החמישי. ברובד העקרוני טוען העורר, כי לא ניתנה לו בשום שלב הזדמנות נאותה להשמיע את דבריו ביחס לאישום זה, שבהחלטה הראשונה של בית משפט השלום בעניינו של העורר נקבע, כי לא קיימות ראיות לכאורה בנוגע אליו. רק במסגרת ערר שהגישה המשיבה על שחרורו של הנאשם 1, נקבע קיומן (ב"ש 5570/80, החלטה מיום 12.12.08, השופטת אפעל-גבאי); אך העורר לא נטל חלק בערר ההוא, ולכן החלטת בית המשפט המחוזי, שניתנה ביחס לנאשם אחר בפרשה, אינה מחייבת אותו לטענתו. בית משפט השלום הורה למשיבה להמציא לו את הראיות החדשות בדבר האישום החמישי, שלפיהן קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לאישום זה – אך כנטען לא קיים דיון לגבי הראיות הללו ולא שמע את טענותיו של העורר ביחס לכך. לכן, כל קביעה לגבי קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום החמישי, לגבי העורר , נתקבלה כנטען רק בעקיפין, זאת – בניגוד לדרישת החוק כי יתקיים דיון במעמד הצדדים בשאלות שבמחלוקת בשלב המעצר עד תום ההליכים [סעיפים 21(ב) ו-57(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996]. לגופו של עניין טוען העורר, כי המסד הראייתי בתיק נסמך על שיחות שהוקלטו בהאזנת-סתר, וכנטען הללו אינן קבילות, מכיון שבחומר החקירה אין מצויים צוים המאפשרים את האזנת הסתר, ורוב השיחות אינן מתומללות אלא מופיעות בדרך של תמצית שיחה בלבד, וללא זיהוי קול באמצעים טכנולוגיים, אלא זיהוי על פי סברתו של המאזין בלבד. לבסוף, טוען העורר כי ישנו חוסר סימטריה בין החלטת בית המשפט השלום ביחס לעורר, לבין החלטת בית משפט המחוזי ביחס לנאשם 1: בעוד שבעניין נאשם 1 הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את הנאשם, ולא קיבל את ערר המשיבה בעניין זה חרף הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה באישום החמישי, הנה ביחס לעורר קבע בית משפט השלום כי התחזקה התמונה הראייתית לגביו. העורר טוען כי אין ניתן לראות בחיזוק הראייתי תוספת משמעותית ביחס לנאשם אחד, ותוספת שאינה משמעותית ביחס לנאשם אחר.

ו.

לעניין עילת המעצר טוען העורר באופן כללי, כי מדובר בסופו של יום בתיק רכוש שלא מן המסובכים או החמורים, אשר נופח מעבר לחומרתו האמיתית על-מנת להביאו תחת כנפיו של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. לטענת העורר, החלה זו אינה מן העניין, כיון שבשני האישומים בהם מואשם העורר שווי הרכוש אינו מגיע לסכום המינימלי להפיכת עבירת הרכוש לעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון. ספציפית לעניין מסוכנותו של העורר נטען, כי בית המשפט השלום בעצמו הכיר בכך שעל פי הראיות העורר אינו הרוח החיה בפרשה, אלא מעמדו, בדומה לשני הנאשמים המשוחררים, הוא של שליח ובלדר בעבור הנאשם הרביעי, אחי העורר; כיון שהנאשם הרביעי, הדומיננטי בביצוע העבירות בכל האישומים, נותר במעצר, נמוך מאוד הסיכוי להישנות המעשים. לעניין טיב החלופה המוצעת, חולק העורר על מסקנת בית המשפט שהואיל ומדובר בעבירות בגדרי מעין "עסק משפחתי", אין ניתן לסמוך על בני המשפחה כערבים אפקטיביים. לטענתו, מסקנה זו אינה מבוססת, וגורמת היא עוול לאנשים תמימים שאינם מעורבים בפרשה נשוא כתב האישום. עוד סבור העורר, כי בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל משמעותי להיות העורר אב חד הורי המטפל בשני ילדים הזקוקים לו, כמשתקף מן התסקיר, כטעם מרכזי לשחרורו. מכיון ששמיעת ההוכחות בתיק נקבעה רק ליום 7.4.09, ומדובר בתיק עתיר נאשמים ועדים, העורר צפוי להימצא בניתוק מילדיו פרק זמן שאינו סביר , כך נטען.

ז.

בדיון הוסיף בא כוח העורר וטען, כי מתמלילי השיחות שהוצגו, שעל בסיסן מנסה המשיבה לשרטט תמונה לפיה היה העורר שותף מלא לתכנון ההתפרצויות ומכירת הרכוש הגנוב, עולה תמונה הפוכה. לטענתו נערכו כל שיחות הטלפון ביוזמתו של הנאשם הרביעי, האח, ולא ביוזמתו של העורר; העורר אינו משוחח אלא עם האח, והאח הוא המשוחח עם הגורמים החיצוניים. מכאן עולה לטענתו כי האח הוא הרוח החיה מאחורי הפעילות, והעורר אך מקבל הוראות הימנו, ועל כן כל עוד האח במעצר, אין כל מסוכנות מצד העורר. בא כוח העורר הגיש בדיון חוות דעת של אגף הרווחה, הפורשת בצורה מפורטת יותר מתסקיר שירות המבחן את השלכות השפעתו של מעצר העורר על שני ילדיו.

ח.

בדיון התייחסה המשיבה לפגמים להם טוען העורר ביחס לראיות לכאורה באישום החמישי. ועידכנה כי בתיקון לכתב האישום שנעשה ביום 22.12.08, הוספו המתלוננים באישום החמישי לרשימת עדי התביעה, כי קיימים צוים להאזנות סתר המצויים בפרקליטות המחוז, כי השיחות מסוכמות בתקצירים בלבד כיון שזו

השיטה המקובלת בפרקטיקה בשלב זה של ראיות לכאורה, וכי לעניין הזיהוי הקולי, קיימים מזכרים המפרטים כיצד בוצע זה, לעניין חוסר הסימטריה בין העורר לבין הנאשם 1, נטען כי אין להשוות בין השניים; מחומר הראיות עולה, כי מעורבותו של העורר משמעותית בהרבה מזו של נאשם 1, ועברו הפלילי מכביד יותר.

דיון והכרעה

ט.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה באישום החמישי: ראשית, אזכיר כי אין מחלוקת כי קימות ראיות לכאורה להוכחת האישום השני כנגד העורר, ועל בסיס אישום זה קבע בית משפט השלום בהחלטתו המקורית להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, כך שאף אילו הנחנו כי לא התחזקה התמונה הראייתית לעניין האישום החמישי, עדיין עומדת ההחלטה על בסיס האישום השני. לגופו של עניין, העורר חזר על טענתו הדיונית כי לא ניתן לו לטעון לגופו של עניין לגבי הראיות לכאורה באישום החמישי, שלדבריו העלה בפני בית המשפט המחוזי וזכה לגישה אוהדת. ואולם כנראה שהדיון שם לא נוצל לטיעון לגופו של עניין, ומכל מקום גם בפני לא העלה בא כוח העורר כל טענה כבדת משקל כנגד הראיות הללו. לטעמי, לאחר עיון, ראיות אלה מוסיפות לנדבך שבנה האישום השני, ומעורבותו של העורר עולה מהן. אין בדעתי להידרש כאן לטענות בענין צוי ההאזנה והתמליל, שדומני כי קיבלו מענה, ומכל מקום מקומן, אם בכלל, לתיק העיקרי.

י.

בסופו של יום נראה, כי הסיבה בגינה נמנע בית משפט השלום מלכתחילה להורות על קיומן של ראיות לכאורה באישום החמישי היתה כמעט טכנית – שלא הוצגו לפניו, מסיבה שאינה ברורה, ראיות להוכחת עצם ההתפרצות לדירה ממנה נלקח הרכוש. משאלה הוצגו בשלב מאוחר יותר בפני בית המשפט המחוזי – הודעתו של מר רונס מיום 2.11.08 בדבר ההתפרצות לדירתו במועד האמור בכתב האישום, מסמך שנערך על ידי חברת גמולב עם הערכת תכולת הדירה, ומזכר מיום 6.11.08 בו זיהה מר רונס את כלי הכסף שנתפסו בחזקתו של הנאשם 1 כפריטים שנגנבו מביתו – הושלמה התמונה הראייתית הלכאורית ביחס להתפרצות. אלה, בצירוף עם התצפית על ביצוע העסקה בין הנאשם 1 לבין הנאשם 4 והעורר, ובצירוף עם מעצר הנאשם 1 בסמוך למועד העסקה כשהרכוש הגנוב בכליו, אי אפשר להתעלם מהם בגדרי השכל הישר. אך אשוב ואזכיר כי גם בלעדי זאת, כאמור, קיים האישום השני.

י"א.

על כן, השאלה האמיתית שנותרה לדיון היא שאלת חלופת המעצר. לעורר עבר פלילי רב שנים, בעבירות מסוגים שונים, כפי שגם ציין בית משפט השלום. בהקשר זה נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם יש ביכולתו של מעצר בית לאיין את מסוכנותו של העורר, או שמא יש ביכולתו להמשיך בפעילותו הפלילית למשל בטלפון. ברי מן הראיות כי היה קשר רצוף בין העורר לאחיו, הנאשם הדומיננטי, והעורר מילא ככל הנראה תפקיד ביצועי, בדרג שני; אך מסוכנות קיימת.

י"ב.

אשר לעוצמתה של המסוכנות, תסקיר שירות המבחן הנוגע לעורר מדבר על רמת סיכון בינונית עד גבוהה להישנות התנהגותו, דבר שהיה לו לרועץ בהליכים בבתי המשפט הקודמים. גם אם המפקחים שהוצעו מבינים את תפקידם (בחלקם אמנם בעלי עבר פלילי מסוים), הקושי הוא

איפוא בעורר עצמו.

י"ג.

אודה כי הנושא היחיד בכל המסכת שלגביו התלבטתי, ושאילולא הוא היה גורל הערר נחרץ לשבט, הוא ילדי העורר, קטינים צעירים. המסמך שהוגש מטעם אגף הרווחה בעירית ירושלים מיום 4.3.09 נוגע ללב – ומתאר הידרדרות קשה של בנו הגדול לכיוונים לא טובים עד כדי נגיעה בפלילים, וגם קשיים מרובים לבנו הקטן. אינני מפרט מטעמים ברורים, אך התמונה על פניה מדאיגה ועגומה. נקודה זו הטתה את הכף בעיני – לא בגלל העורר ולא בזכות "עברו הטוב" אלא בשל ילדיו.

י"ד.

ויחד עם זאת, אינני סבור כי יש מקום לאשר את מרבית בני המשפחה כמפקחים; לא הם אשר יוכלו לשים גבולות לעורר. על כן יציע העורר לשירות המבחן מפקחים מסביב לשעון שאינם קרובי משפחה, למעט הדוד אברהם בריקאשווילי, שאני מוכן בהיסוס לאשרו. בגלל הילדים אני נכון לאשר כי מעצר הבית יהא בבית העורר, מה שאילולא הם לא הייתי מקבל. המעצר ילווה באיזוק אלקטרוני ובהפקדות וערבויות משמעותיות ככל שיקבע בית משפט השלום, וכן יחולו עליו צו עיכוב יציאה והפקדת דרכון ככל שישנו, ואפשרות למשטרה לבקר בכל עת. להסיר ספק – העורר לא ייצא מן הבית, ואם יש צורך בליווי ילדיו יעשה זאת קרוב משפחה אחר. כן ייקבע פיקוח שירות המבחן למחצית שנה ותאופשר יציאה לשיחות בשירות. התסקיר העדכני יונח, עשרה ימים לאחר שהשמות החדשים יועברו לשירות המבחן, לפני בית משפט השלום אשר יעיין גם בדו"ח אגף הרווחה העירוני מיום 4.3.09. בית המשפט יקבע את התנאים המפורטים. אני מקדים תודה לשירות המבחן.

ט"ו.

הערר מתקבל לפי האמור. יידע העורר שוב: לא זכותו עמדה לו אלא זכות ילדיו, שהוא לא התחשב ברווחתם בשעה שכשל ככל הנראה בעבירות. איני יודע מה צופן העתיד, כתום המשפט העיקרי, אך בינתיים יהיו הילדים עם אביהם. יתן העורר אל ליבו את האמור, ויקפיד על הגבלות המעצר ככל חוקתן.