בש"פ 1936/98 מדינת ישראל נ. עמירם הוכברג

זוהי בקשה להארכה שניה של מעצר מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים"). המדובר בכתב אישום המייחס למשיב שתי עבירות של רצח בכוונה תחילה, בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. אין מחלוקת כי המשפט מתנהל בקצב סביר. מרבית עדי התביעה כבר הועדו ובית המשפט קבע חמישה מועדים נוספים לשמיעת ראיות במשפט עד סוף חודש אפריל. טענתו של בא-כוח המשיב, עורך-דין א' פלדמן, הינה עקרונית ואינה מתייחסת לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. לטענתו, המחוקק רצה כי המשפטים הפליליים יסתיימו תוך הזמן הקצוב של תשעה חודשים, מתוך שיקולים שבהגנה על זכויות הנאשם. כתוצאה מכך מצטמצם שיקול דעתו של בית המשפט למקרים חריגים ביותר. טענה דומה הועלתה על ידי עורך-דין פלדמן כבר בבקשה הראשונה להארכת מעצר, בש"פ 445/98, והיא נדחתה על ידי חברי, השופט מ' חשין, מן הטעם שלא מצא לטיעון מעין זה כל ראיה בכתובים.

אמת כי מגמת המחוקק היא לקצר מעצרו של אדם בטרם מתן פסק הדין, וזאת באמצעות זירוז הליכי המשפט. ואמנם אחד השיקולים שעומדים לנגד עיני בית משפט זה בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא ניהול המשפט בקצב סביר. אולם שיקול זה, הנוגע לטובת הנאשם, אינו השיקול היחידי בסוגיה זו. יש לזכור כי בבסיס המעצר עומדים השיקולים הקבועים בסעיף 21 לחוק המעצרים הנוגעים לטובת הציבור. כאשר קיים יסוד סביר לחששות המנויים בהוראת סעיף 21(1)(א) ו-(ב), הרי יש לתת להם את המשקל הראוי בעת ההחלטה על הארכת מעצרו של הנאשם.

לגבי עבירת הרצח קיימת חזקה לפיה יש יסוד לחשש כי הנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור.

יתרה מזו, במקרה הנדון הוכיח הנאשם במעשיו כי מתקיימים לגביו החששות המנויים בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים.

בשל כל השיקולים הנזכרים לעיל, אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב כבקשת המדינה ב90- ימים נוספים החל מיום 31.3.98.