בש"פ 445/98 מדינת ישראל נ. עמירם הוכברג

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת רצח, ועם הגשת כתב-האישום הורה בית-המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עתה, לאחר שחלפו תשעה חודשים מאז המעצר (ליתר דיוק: עברו קרוב לעשרה חודשים, בשל הוראות המעבר שלעניין), מבקשת המדינה על מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל ביום 1 בינואר 1998.

כתב-האישום מגולל פרשייה קשה ואכזרית ולפיה רצח המשיב את חברתו-לחיים (שמא נאמר: את חברתו-לחיים לשעבר) ואת אימה, ולאחר שעשה מעשים אלה נמלט לחוץ-לארץ ובנו - בנה של הנרצחת - עימו. רק לאחר עבור למעלה משנה מאז מעשה הרצח נלכד המשיב בבאזל שבשוויצריה, הובא ארצה והועמד לדין.

המשפט מתנהל כסידרו ואין כל טענה על קצב שמיעת הראיות. הוא הדין בכל שאר הגורמים הסבים את המשפט.

למרות זאת ועל-אף הנסיבות החמורות המתוארות בכתב-האישום, מתנגד בא-כוחו של המשיב, עו"ד פלדמן, להמשך מעצרו של המשיב כבקשת המדינה.

ומדוע כך? טוען עורך-דין פלדמן, בחום ובלהט, כדרכו - אף שחום ולהט אלה ראויים היו למקרה אחר - כי מאז חוק המעצרים החדש - ובשמו הארוך והארכני: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- - נפל דבר במשפט הארץ. הנה-כי-כן, כך טוען עורך-דין פלדמן, בחוק החדש עמד המחוקק על שנת המעצר הראשונה שנקבעה בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב1982-, הכרית אותה, וקבע תחתיה מעצר בן שישה חודשים בלבד. לאחר זמן, אמנם, צמחו אותם שישה חודשים והיו לתשעה חודשים, ואולם - כך מוסיף וטוען עורך-דין פלדמן - ידענו מכל אלה כי כוונת המחוקק היתה לא אך לקצר את מועד השנה ההיסטורי אלא לשנות את תפיסת-העולם של מעצר עד תום ההליכים. בעוד אשר עד עתה נהגו בתי-המשפט, כמעט מעשה-שיגרה, להאריך מעצר אל-מעבר לשנת המעצר הראשונה, הנה מעתה ואילך לא עוד יבוא מעצר דרך-שיגרה. השינוי שחל בחוק הינו שינוי איכותי - לא אך שינוי כמותי - ובתי-המשפט נדרשים להתנער מהדין הקודם ולנער היטב-היטב את שיקול דעתם לעניינה של הארכת מעצר.

כשאני לעצמי, אינני נוטה להסכים לטיעונו של עורך-הדין פלדמן ולו מן הטעם שלא מצאתי לטיעונו כל ראייה בכתובים. עורך-דין פלדמן אף לא היסב תשומת ליבי לכל ראייה מעין-זו, ודומני כי השינוי שנתחולל במשפט-המעצרים בישראל לא היה אלא שינוי כמותי בלבד. אכן, כל שינוי כמותי - בכל עניין שהוא וענייננו בכלל אלה - מביא מעצמו לשינוי "איכותי" כלשהו. ואולם לא נמצא לי כי בענייננו-שלנו נתחולל שינוי "איכותי" מאותן איכויות שעורך-דין פלדמן דיבר עליהן.

ואולם אין צורך שאקבע מסמרות בנושא הכמות והאיכות. כפי שרמזתי בראש דברי, גם אם אמרנו כי צודק עורך-דין פלדמן בכל טענותיו כולן - ולא אמרנו כן - גם-אז אפשר ראויים הם הדברים למקרה אחר. למקרה אחר - לא לענייננו-שלנו. הצטברות הנתונים הקשים בענייננו - שני מעשי רצח, כאמור בכתב-האישום, ועליהם בריחה מן הארץ - מדברים בעד עצמם, ומורים הם אותנו כי יש להיענות לבקשת המדינה.

עורך-דין פלדמן ביקש לטעון - הגם שבשפה רפה - לעניין "כירסום" שחל בחומר הראיות של התביעה, ולטענתו די באותו "כירסום" כדי להביא לדחיית בקשתה של המדינה. בנושא זה של טענת "כירסום" לעת בקשת המדינה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, תיתכנה שתי השקפות. השקפה אחת תאמר כי משחל כירסום בחומר הראיות, מכרסם אותו כירסום גם בבקשת המדינה להארכת מעצר, לאמור, אותו כירסום משמיט את הקרקע מתחת לבקשת המדינה להארכת מעצר. שהרי באין ראיות לא יקום מעצר, ובאין מעצר לא תהיה הארכת מעצר. השקפה שנייה תגרוס, כי נושא הכירסום אין עניינו לבקשה להארכת מעצר וכי מקומו הוא בבקשה לעיון חוזר. ומשכך דין, ממילא אין לדון בו אלא בבקשה המייחדת עצמה לנושא הכירסום, דהיינו בבקשה לעיון חוזר.

בנושא זה נוטה אני לגירסה אחרונה. זו דרך הדברים הראויה, וכך יזכה נאשם לשתי אינסטנציות להעלאתה של טענת הכירסום. יחד-עם-זאת, ובהיותנו נאמנים לכלל כי אין כלל בלא יוצא-מן-הכלל, נוסיף ונציין כי במקרים חריגים אפשר כי ידה של גירסה ראשונה תהא על העליונה. כך יהיה, למשל, במקום שחל "כירסום" חמור בראיות התביעה סמוך לפני תום תשעה חודשי המעצר הראשונים. במקרה מעין-זה, כך ניתן לגרוס, אין מניעה לצרף את נושא הכירסום אל בקשת המדינה להארכת המעצר, ולו כדי לקצר בהליכים. אולם יידעו סניגורים וישמרו, כי אם יילכו בדרך זו נוטלים הם סיכון על עצמם שמא יאבדו אינסטנציה להעלאת טענתם.

סוף דבר: אני נעתר לבקשת המדינה ואני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב, כבקשתה, בתשעים ימים נוספים החל ביום 1 בינואר 1998.

היום, כ"ט בטבת תשנ"ח (27.1.98).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98004450. G01