בש"פ 5847/02 מדינת ישראל נ. אלברט בן מיכאל מיגרלשוילי

בפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) - המשיב 3 החל מיום 12.7.02 והמשיבים 2-1 החל מיום 4.8.02.

1.ביום 12.10.01 הוגש כנגד המשיב 3 כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו הואשם בעבירות של רצח בכוונה תחילה, ניסיון רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע. ביום 4.11.01 הוגש כתב-אישום נוסף בפרשה כנגד המשיבים 2-1, בו הם מואשמים באותן העבירות המיוחסות למשיב 3.

לפי המתואר בכתבי-האישום, קשרו המשיבים יחד עם אחרים, קשר להמית את דאטו (דוד) זוננשוילי (להלן: המנוח) ואת אחיו שרון (שוטה) זוהר (זוננשוילי) (להלן: שוטה). במסגרת הקשר ולשם קידומו, הזמין המשיב 1 את המנוח ואת שוטה לפגישה באשדוד ביום 15.9.01, בנימוק שהמשיב 3 רוצה לשלם להם חובו בסך 30,000$. בעקבות הזמנה זו, נסעו המנוח ושוטה לאשדוד במונית, ופגשו בבית-קפה את אחד הקושרים (המכונה רוביק) וכן את המשיב 1. המשיב 1 והקושר הנוסף הציעו למנוח ולשוטה לנסוע עימם במונית לגן ציבורי באשדוד, כשעימם רכב נוסף בו נהג המשיב 2. המשיבים 2-1 הגיעו לגן הציבורי יחד עם המנוח ושוטה, ושם פגשו את המשיב 3 וקושרים נוספים. שלושת המשיבים והקושרים האחרים, תקפו את המנוח ואת שוטה. המשיבים 1 ו-3 וכן קושרים נוספים דקרו את המנוח ואת שוטה בסכינים. המנוח נדקר ונחתך כארבע פעמים. אחת הדקירות פגעה בליבו וגרמה למותו. לשוטה נגרמו שריטות בחזה, בכליה, במעי הגס וכן על גבי עורו בכל חלקי גופו, ופציעות אלה סיכנו את חייו.

ביום 9.12.01 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המדינה, חרף התנגדות הסניגורים, והורה לאחד את שני כתבי-האישום שהוגשו כנגד המשיבים. התיק המאוחד נקבע לשמיעה בפני הרכב בראשות סגן הנשיא פלפל.

2.עם הגשת כתב-האישום כנגד המשיב 3, הגישה המדינה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים. בקשתה התקבלה, ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' דברת) הורה ביום 18.11.01 על מעצרו. בהחלטתו, קבע בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת העבירות המיוחסות למשיב 3, שעיקרן בהודעותיו של שוטה במשטרה וכן בפרטים שמסר המשיב 2 בשיחתו עם מדובב. עוד נקבע כי העבירות בהן הואשם המשיב 3 מעידות על מסוכנות ליכאורית רבה, וכי ניתן להשיג את תכלית המעצר רק אם יישב מאחורי סורג ובריח.

3.ביום 22.1.02 נענה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא י' טימור) לבקשת המדינה, והורה על מעצרם של המשיבים 2-1 עד תום ההליכים. אשר למשיב 1, הודיע בא-כוחו לבית-המשפט קמא כי הוא מסכים למעצר מרשו עד לתום ההליכים נגדו. אשר למשיב 2, קבע בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו בפרשה כמבצע בצוותא. עוד נקבע כי למשיב 2 מיוחסות עבירות אלימות חמורות בגינן קמה חזקת מסוכנות שלא נסתרה. על-אף עברו הנקי, קבע בית-המשפט קמא כי לא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

4.עתה קרובים לסיום תשעת החודשים בהם נתונים המשיבים במעצר. לפיכך, מבקשת המדינה להאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים. על-פי האמור בבקשה, התקיימו עד כה שש ישיבות הוכחות, ונשמעו 17 עדי תביעה. בשלב זה, קבוע המשך המשפט לתאריכים 9.9.02 ו-1.10.02, במהלכם צפויה להסתיים פרשת התביעה. לטענת בא-כוח המדינה, עו"ד מיכאל קרשן, משפטם של המשיבים הוא מורכב, והתנהל עד כה כסדרו בקצב ראוי. נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיבים עקב המעשים המיוחסים להם, טוען בא-כוח מדינה כי אין מנוס מהארכת מעצרם.

בא-כוחו של המשיב 1, עו"ד דוד יפתח, הודיע כי הוא מסכים להארכת-מעצרו בתשעים ימים נוספים, שכן מרשו מרצה כעת עונש מאסר שצפוי להסתיים בינואר 2003. בהתחשב בכך, ונוכח חומרת העבירות בהן מואשם המשיב 1, אני נעתרת לבקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים החל מיום 4.8.02 או עד למתן פסק-דין בת"פ 973/01 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

אשר למשיב 2, טען בפניי בא-כוחו, עו"ד בר-זוהר, כי אין ראיות לכאורה לכך שמרשו דקר בעצמו את המנוח ואחיו, ועל כן יש סיכוי סביר כי יזוכה מאשמת הרצח. טענה זו נידונה בהחלטת המעצר בבית-המשפט קמא. כאמור, נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות למשיב 2 כמבצע בצוותא. בהליך הארכת המעצר, אין בית-משפט זה בוחן מחדש את ראיות התביעה לגביהן קבע בית-המשפט קמא כי הן מעמידות תשתית ראייתית מספקת. אציין עוד כי אפילו נכונה טענת הסניגור לפיה אין די ראיות שהמשיב 2 דקר בעצמו את הקורבנות - טענה שאינני מביעה כל עמדה לגביה - הרי מהחלטת בית-המשפט קמא עולה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב נטל חלק בהוצאתה לפועל של התוכנית לתקיפת המנוח, ובכך די כדי להעיד על מסוכנות לכאורית רבה. הסניגור הוסיף וטען כי נוכח עברו הנקי של מרשו, יש מקום לבחון אפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. אלא ששירות המבחן בחן שאלה זו על-פי הוראת בית המשפט קמא, ונמנע מליתן המלצה לעניין המשיב. העבירות המיוחסות למשיב 2 הן חמורות. זאת ועוד; פחות מחודש לאחר האירוע נשוא האישום, נעצר המשיב 2 כשנמלט משוטרים עקב חשד לביצוע עבירות על פקודת התעבורה. בהתחשב בכך, שוכנעתי כי בטחון הציבור והמשך קיום ההליכים מחייבים הארכת מעצרו של המשיב 2.

אשר למשיב 3, טען בא-כוחו, עו"ד צבי לידסקי, כנגד קיומן של ראיות לכאורה, נוכח העדר התאמה בין מראהו של מרשו לבין התיאור שמסר שוטה במשטרה, ונוכח פגמים שנפלו לטענתו בזיהויו של המשיב 3. עוד טען לחוסר אמינות של עד התביעה שוטה נוכח תפיסת סם בביתו. טענות אלה נבחנו על-ידי בית-המשפט קמא, אשר בא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת אשמתו של המשיב 3. על החלטה זו לא הוגש ערר או בקשה לעיון חוזר. כאמור, בהליך הארכת המעצר, אין בית-המשפט בוחן מחדש את ראיות התביעה. בא-כוח המשיב 3 הוסיף וציין כי שוטה הוכרז במשפט כעד עויין וכי התביעה ביקשה להגיש את אימרותיו המשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לטענתו, יש בכך משום כרסום ממשי בראיות התביעה. טענה זו דינה להידחות. ככלל, טענות נאשם בדבר שינויים שחלו בתשתית העובדתית שעמדה בבסיס מעצרו, ראוי שיידונו בפני הערכאה הדיונית במסגרת בקשה לעיון חוזר ולא בבקשת המדינה להארכת מעצר. אמנם, בית-המשפט הדן בהארכת מעצר עשוי להביא בגדר שיקוליו גם שינויים שחלו בתשתית הראייתית שביסוד המעצר, אך זאת רק במקרים חריגים של כרסום עמוק ומשמעותי בראיות התביעה (ראו: בש"פ 445/98 מדינת ישראל נ' הוכברג , תק-על 98(1) 215; בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף ואח' , תק-על 99(2) 1008; בש"פ 6489/00 מדינת ישראל נ' זגורי , דינים עליון, נח 346). העניין שלפנינו אינו נכלל בגדר מקרים אלה. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "חזרה מעדות אינה מהווה בדרך כלל כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב מעצר" (בש"פ 5407/99 מדינת ישראל נ' אדרי ואח' , דינים עליון נו 724 והאסמכתאות המובאות שם). עדותו של שוטה במשפט תיבחן על-ידי הערכאה הדיונית אל מול אימרותיו במשטרה, כשלצידם ראיות ועדויות נוספות. לא הונחה, איפוא, בפניי תשתית לטענה כי חל כרסום משמעותי בראיות התביעה. חומרת העבירות בהן מואשם המשיב 3 והחלק הדומיננטי המיוחס לו בפרשה נשוא האישום, מעידים לכאורה על מסוכנות גבוהה. עקב כך, אין בחלופת מעצר כמבוקש על-ידי בא-כוחו כדי לענות על מטרות המעצר בשלב זה של ההליכים. נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה מן המשיב 3 ובהתחשב בעובדה שההליך מצוי בשלב מתקדם למדי, אני רואה להאריך מעצרו כמבוקש על-ידי המדינה.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל. מעצרם של המשיבים 2-1 מוארך בזאת בתשעים ימים החל מיום 4.8.02 או עד למתן פסק דין בפ.ח. 973/01 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם. מעצרו של המשיב 3 מוארך אף הוא בתשעים ימים החל מיום 12.7.02, או עד למתן פסק-דין בפ.ח. 968/01 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.