פרטי ההליך
בש"פ
1991/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העורר:
פליקס איליצנקו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי
בירושלים בב"ש 6099/04 מיום 3.2.04 שניתנה על-ידי כבוד השופט מ' רביד
בשם העורר: עו"ד
אהוד בן יהודה
בשם המשיבה: עו"ד
אריה פטר
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה כהגדרתה בסעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עם הגשת כתב האישום הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך בערר לבית-המשפט העליון נהפכה הקערה על פיה. השופטת דורנר החליטה לקבל את הערר והורתה על שיחרורו של העורר בתנאים מגבילים. השופטת דורנר אף הוסיפה כי יכול הוא בית-המשפט המחוזי להורות על "מעצר בית" לעורר.
אחר הדברים האלה חזר נושא מעצרו של העורר אל בית-המשפט המחוזי, ולאחר מספר הליכים שלא אעמוד על פרטיהם הוסכם בין התביעה לבין ההגנה כי יוטל על העורר, כתנאי לשיחרור ממעצר, להפקיד סך של 250,000 ש"ח. כן הורה בית-המשפט על "מעצר בית" לעורר אך הותר לו בה-בעת לצאת מדי יום לשעתיים לטיפול בעיסקו (לעורר עסק של מכירת ממתקים). החלטה זו האחרונה
ניתנה ביום
6.11.03 ולא יצאו אלא כארבעה חודשים ועתה מבקש העורר כי יותן לו לצאת לעבודה מלאה
בעיסקו מדי יום ביומו. בית-המשפט המחוזי סירב להיעתר לבקשה ומכאן הערר שלפניי.
תחנת המוצא לשיקול חייבת שתימצא לנו
בהחלטתה של השופטת דורנר בערר שהגיש העורר על מעצרו. בהחלטתה שמיום 17.8.03 החליטה
השופטת דורנר כי לא נאספו אל תיק המשטרה "ראיות לכאורה בעוצמה המספקת למעצר
בעבירה של סחר בנשים, זאת להבדיל מסרסרות לזנות, ניהול בתי בושת וכדומה",
בהוסיפה כי "המיבנה הראייתי" שבנתה התביעה "בהחלט מספיק להגשת
כתב-אישום, אך כאמור אין בו את העוצמה הדרושה למעצר". יחד עם זאת, כך הוסיפה
השופטת דורנר, "לנוכח ההיקף הנרחב למדי של עיסקי הליווי המיוחסים לעורר, ועל
אף שאין לעורר עבר פלילי, הגעתי לכלל דעה כי על אף חולשת הראיות ראוי לשחררו
בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית". בעקבות החלטה זו, כפי שתיארנו למעלה, החליט
בית-המשפט המחוזי על "מעצר בית" לעורר (בליווי הפקדת ערובה בסכום ניכר)
בהתירו לו לצאת מביתו שתי שעות בכל יום לצורך ניהול עיסקו.
השאלה הנשאלת היא, אם מאז ההחלטה האחרונה
בעניינו של העורר "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן
ההחלטה", הכל כדברו של סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -
מעצרים), תשנ"ו-1996. שמעתי את טיעוני של עו"ד בן יהודה, בא-כוח העורר,
ולא נשתכנעתי כי אכן התקיים אחד מאותם תנאים מוקדמים המצדיקים שינוי ההחלטה
האחרונה בעניינו של העורר.
אין ספק כי "מעצר הבית" מכביד
על העורר, ואולם כשם שנוהל עיסקו עד כה, יוכל העסק להמשיך ולהתנהל גם להבא. כפי
שנפסק לא אחת, המסוכנות הנשקפת מאדם כעורר לא ניתן להפיגה - על דרך העיקרון -
ב"מעצר בית" הואיל והעיסוק שהעורר עומד עליו לדין ניתן לנהלו אף
בשלט-רחק. המסוכנות הנשקפת מאנשים כעורר מסוכנות מובנית היא בעיסוקם ונדרשים טעמים
של-ממש שלא לעוצרם עד תום ההליכים; והוא, כמובן, במקום שיש ראיות לכאורה להוכחת
האשמה המיוחסת להם בכתב האישום. בענייננו החליטה השופטת דורנר כי הראיות לכאורה
נגד העורר עוצמתן אינה רבה כדי מעצר עד תום ההליכים, אך כדי "מעצר בית"
מגיעות הן. בנסיבות אלו הורייה על "מעצר בית" הורייה מוצדקת היא, וכאמור
לא נמצא לי כי חל שינוי במצבו של העורר מאז ההחלטה האחרונה בעניינו. בנסיבות אלו
אין לי אלא לדחות את הערר.
משסיימתי לדון בעררו של העורר, אין אני
רואה עצמי פטור מהעיר על אמירות אחדות של השופטת דורנר בהחלטתה. כפי שראינו לעיל,
מבחינה השופטת דורנר בין העבירה של סחר בנשים לבין העבירה של סרסרות לזנות,
ולעניין מעצר, לדעתה, לא הרי העבירה האחת כהרי העבירה האחרת. עוד אמרה השופטת
דורנר באותו הקשר דברים אלה: "אין אני סבורה, כי המדיניות השיפוטית הנוהגת
היום, ולפיה יש לעצור עד תום הליכי המשפט את העוסקים בסרסרות, להבדילם מהעוסקים
בסחר בבני אדם, היא ראויה". סתמה השופטת דורנר ולא פירשה מה טעם אותה מדיניות
שיפוטית נוהגת אין היא ראויה. בנושא זה ביקשתי לומר מילים אחדות.
כולנו ידענו על הרפורמה שנתחוללה בשנת
2000 בנושא עבירות הזנות. היה זה תיקון מס' 56 לחוק העונשין שבשנת תש"ס-2000
חולל את הרפורמה בנושא עבירות הזנות ובתופעת ניצולן של נשים העוסקות בזנות.
נתייסדו עבירות חדשות, הוחמרו העונשים המוטלים על עבירות שהיו גם קודם לכן, בהן
העבירה של סרסרות לזנות, והמחוקק הינחה את בתי-המשפט כיצד שומה עליהם לנהוג בתופעה
זו של עבירות זנות. וכלשונה של השופטת ביניש בבש"פ 7544/03 -
רחימוב
(לא
פורסם):
נוכח השינוי שחל באופייה של עבירת הסרסרות על רקע העידן האפל של סחר
בנשים, על בתי-המשפט לבחון מחדש את התייחסותם לעבירת הסרסרות. השינוי שחל במציאות
העבריינית בישראל בתחום זה, מצא ביטוי בחקיקה החדשה שתכליתה להילחם בתופעת הסחר
הבזוי בבני אדם ולעוקרו משורש. בחקיקה החדשה שהנהיגה את עבירת הסחר בנשים... הוחקו
מחדש עבירות הסרסרות לזנות, הוחמרו העונשים בגין עבירת הסרסרות ואף נקבעו עבירות
של סרסרות בנסיבות מחמירות, ובהן עבירות המחמירות עם העבריין כך שעונשן המירבי הוא
זהה לעונש שנקבע בגין סחר בבני אדם (ראו סעיפים 203-201 לחוק)... אין לומר כי
עבירת סרסרות, להבדיל מעבירת הסחר, אינה מקימה עילת מעצר. ככל שסרסרות נגזרת ממעשה
הסחר בנשים והסרסור מהווה חולייה חיונית בשרשרת הסחר כשהוא פועל בנסיבות אשר
המחוקק ראה בהן חומרה מיוחדת, אין בעובדה שאינו שותף למעשה הסחר עצמו, כדי להפחית
ממסוכנותו לציבור.
ראו עוד: בש"פ 11063/03 -
רובינצ'יק
(לא
פורסם), בו הוסיפה השופטת ביניש ואמרה דברים אלה:
הצורך למנוע פעולתן של כל החוליות בשרשרת הסחר, בדומה לשרשרת המעורבים
בעבירות הסמים, מצדיק מעצר עד תום ההליכים של המעורבים בפעילות הקשורה בסחר בבני
אדם או בסרסרות בנסיבות מחמירות, ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל החלופה
לקיים את תכלית המעצר.
ראו עוד: ע"פ 11196/02 -
פרודנטל
(טרם
פורסם).
אכן כן: לא הרי עבירת סרסרות למעשי זנות
כהרי עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, שראשונה גוררת אחריה מאסר בן חמש שנים
ואילו אחרונה גוררת אחריה מאסר בן שש-עשרה שנים. ואולם התופעה של הזנות
ו"מכוני הליווי" שפשטה ופשתה בקהלנו אין היא עוד כסרסרות למעשי זנות של
ימים עברו. כיום נושאת תופעה זו אופי של תעשייה ממש הכרוכה עד-לבלי-הפרד בייבואן
של נשים מחו"ל, בהחזקתן בארץ בתנאים קשים, במכירתן מיד-ליד כמו היו סחורה
עוברת לסוחר, בניצולן המחפיר ובעוד תופעות שחברה בת תרבות משפילה עיניה בבושה נוכח
קיומן. אין פלא בדבר, אפוא, כי בצידה של עבירת הסרסרות למעשי זנות הוסיף המחוקק
וקבע עבירה של סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות. וכך, מקום שעבירת הסרסרות נעשית
תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית
של האדם שהובא לידי מעשי זנות או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה הוא מאסר
עשר שנים (סעיף 203(א) לחוק העונשין). ואילו במקום שעבירת הסרסרות נעשתה בנסיבות
מחמירות עוד יותר - תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, תוך איום, תוך ניצול
מצב המונע את התנגדותו של האדם שהובא לידי מעשי זנות או לידי עיסוק בזנות ועוד -
צפוי עובר העבירה למאסר בן שש-עשרה שנים (סעיף 203(ב) לחוק העונשין).
על הרוב - הגם שלא תמיד - הסרסורים למעשי
זנות ניתן לתת בהם אחד מסימנים אלה הקרויים נסיבות מחמירות, ומכאן שצפויים הם למאסר
של עשר או של שש-עשרה שנים. הנה-כי-כן, עבירת הסרסרות אינה כה רחוקה מעבירת הסחר
בבני אדם, ומכאן השקפתי כי אין זה נכון למתוח קו ברור בין שתי עבירות אלו. יתר-על-כן:
הסרסורים למעשי זנות מסוכנים הם לא פחות מאשר העוסקים בעבירה השפָלָה של סחר בבני
אדם. אני נוטל לעצמי אפוא היתר להסתייג מאמירתה של השופטת דורנר בנושא המדיניות
השיפוטית הראויה לעניין מעצרם של העוסקים בסרסרות למעשי זנות, למיצער אלה העוסקים
בסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות.
סוף דבר, אני דוחה את הערר.
היום, ט"ז
באדר תשס"ד (9.3.04).
ש
ו פ ט