דנ"פ 5357/07 איתי פישר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי, א' חיות, ד' חשין ) בע"פ 4444/06 איתי פישר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 11.6.07.

2.

העותר הועמד לדין, יחד עם אחר, אדוארד קונין (להלן: קונין ), בבית-המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 290/01, בגין עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיפים 203א(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וסרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199 לחוק. בין היתר, נטען בכתב האישום המתוקן כי בחודש ספטמבר 2000 הוברחה יוליה, ילידת אוקראינה, ממצרים לישראל, ונמכרה לאדם בשם רמי חיון (להלן: חיון ). במהלך אותו חודש, כך נטען, קנה קונין מחיון את יוליה לתקופה מוגבלת, ובמהלך חודש אוקטובר קנה העותר את יוליה מחיון לשם העסקתה בזנות, תמורת סכום של כ-6,000 דולר וכן התחייבות לשלם לחיון מחצית מהפדיון היומי מעיסוקה בזנות. לאחר מספר שבועות, על-פי הנטען, מכרו העותר וחיון את יוליה לאדם אחר, תמורת סכום של כ-5,000 דולר. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 3.9.02 הורשע חיון, על-פי הודאתו, בעבירות של קניית אדם ומכירתו לצורך העסקתו בזנות, סרסרות, ועבירות נלוות נוספות. בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון בעניינו, וגזר עליו עונש של 42 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 20,000 ₪.

3.

העותר הודה כי התפרנס זמן מה "מעבודה הקשורה לענף הזנות", ובכך הודה, למעשה, בביצוע עבירה של סרסרות. עם זאת, כפר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. לפי גרסתו, הוא היה, אמנם,שותף של חיון, אולם שימש רק כנהג – תפקיד שהסתכם במענה לטלפונים של לקוחות והסעתה של יוליה אליהם.

4.

ביום 18.9.05 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופטים ח' פיזם, ש' שטמר, ש' צמח )

את העותר ואת קונין בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. כן הרשיע בית המשפט את העותר בעבירה של סרסרות למעשי זנות. בהכרעת-דינו ציין בית המשפט כי מיד עם הגעתה של יוליה לארץ פגשה ברמי חיון, אשר הודיע לה כי עליה לעבוד אצל קונין. לאחר תקופה קצרה העביר חיון את יוליה לעותר, אשר היה כפוף לפיקוחו של חיון. בית המשפט קיבל את טענת העותר לפיה שילם, אמנם, סכום של 5,000 דולר לחיון, אולם זאת ללא קשר ליוליה. אף על פי כן מצא בית המשפט המחוזי כי עצם הודאתו של העותר כי היה שותפו של חיון בתקופה בה עבדה עבורו יוליה בזנות יוצרת לגביו "זיקה קניינית בנוגע לעריכת עסקאות ביוליה" . כדבריו:

"פישר טוען כי השקיע כספים בעסק לצורך הפיכתו לשותף בו. אף אם אלך לשיטתו, הרי שיוליה היוותה חלק מהעסק ולפיכך התשלום עבור השקעותיו, אף נכלל בגדר תמורה עבורה.כאמור, לפי הפסיקה, גם שותפות, השכרה, או כל אופן אחר כגון חלוקת רווחים בגין העסקת אדם לזנות, תיחשב להסדר עסקי, הכולל יצירת זיקה קניינית באדם המהווה עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות." (עמ' 42 להכרעת הדין).

בית המשפט קבע כי העותר היה שותפו של חיון בהעסקתה של יוליה; כי השקיע לצורך כך כספים ב"עסק"; ואף כי הפריש מרווחיו, כתוצאה מהעסקת יוליה בזנות, לחיון. על-פי קביעת בית המשפט, מאחר שיוליה היוותה חלק מ"העסק", הרי שהתשלום עבור השקעותיו של העותר נכלל בגדר תמורה עבורה. לפיכך, הורשע העותר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, נוסף על הרשעתו בעבירת הסרסרות בה, כאמור, הודה.

5.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערער העותר לבית-המשפט העליון. טענתו העיקרית של העותר בערעורו הייתה כי הרשעתו בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות יוצרת חוסר הבחנה בין עבירה זו לבין עבירת הסרסרות, וכי על אף היותו שותפו של חיון בעסק הסרסרות, לא היה לו כל חלק בעסקאות שערך חיון ביחס ליוליה. המשיבה, מצדה, טענה כי די בשותפות של העותר עם חיון כדי ליצור זיקה קניינית המבססת עבירה של סחר בבני אדם. ביום 11.6.07 דחה בית- המשפט העליון (השופטים

א' א' לוי, א' חיות, ד' חשין ) את הערעור, בקובעו כי "מקובלת עלי דעתו של בית המשפט קמא, כי "תשלום עבור בחורה" שישולם מתוך רווחיה העתידיים מהווה אף הוא עסקה בתמורה, ומקים על כן עבירה של סחר בבני אדם" . כן צוין בפסק-הדין כי:

"שותפותו המלאה של פישר ב'עסק' של חיון הציבה גם אותו כמבצע של עבירת הסחר בבני אדם שבוצעה במסגרת אותו 'עסק'. בעיקר אמורים הדברים נוכח עובדות אלה: יוליה הייתה היחידה שעבדה ב'עסק' (בתקופת העסקתה על-ידי פישר); פישר ידע על כך שה'עסק' בו הוא שותף סוחר בבני אדם, שהרי כך, למשל, ידע מפי יוליה כי היא עשויה 'להימכר' (וכי במקרה כזה – כך אמרה לו – תברח); פישר השקיע כספים בעסק זה וקיבל את כספיו בחזרה רק לאחר שיוליה 'נמכרה' (בעת שהעסק התפרק); פישר היה מודע לקשר שבין 'מכירתה' של יוליה לבין החזר כספי ההשקעה שחיון שילם לו לאחר מכן, כעולה מהודעתו של פישר במשטרה." (בפסקה 21 לפסק-הדין).

לפיכך, קבע בית המשפט כי הרשעתו של העותר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות בדין יסודה. באשר לערעורו של העותר על חומרת העונש קבע בית המשפט כי בהתחשב בעבירות שבהן הורשע, ואף לאחר שמביאים בחשבון את כל הנסיבות לקולה שאותן מנה בערעורו, אין העונשים שנגזרו עליו חמורים יתר על המידה.

6.

על פסק-דין זה הגיש העותר את העתירה לדיון נוסף שלפניי. במסגרת עתירתו טוען הוא כי שגה בית-המשפט בפרשנותו המרחיבה לעבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, באופן המהווה, לטענתו, חידוש פסיקתי. עיקר העתירה מתמקד, אפוא, בפרשנות אותה נתן בית המשפט ליסודות עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. בהקשר זה חוזר העותר על הטענות אותן העלה בערעורו, ובהן הטענה כי לא היו לו כל זכויות רכושיות במתלוננת, אלא הוא אך קיבל אחוזים מרווחיה. בנסיבות אלה, לטענתו, קביעתו של בית המשפט לפיה נסיבות העניין מקימות את עבירת הסחר בבני אדם - ולא רק את עבירת הסרסרות - מהווה חקיקה פסיקתית המבטלת כליל את עבירת הסרסרות ו"בולעת" אותה, הלכה למעשה, בעבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. לשיטתו, פרשנות בית המשפט לפיה כל דרך של חלוקת רווחים בגין העסקת אדם לזנות, ובכלל זה גם שותפות, תיחשב להסדר הכולל יצירת זיקה קניינית באדם, מביאה לכך שעבירת הסרסרות מהווה, בפני עצמה, עבירת סחר בבני אדם לעיסוק בזנות - הואיל והסרסור חולק עם העוסק בזנות את רווחיו. כן טוען העותר כי טעה בית המשפט בקובעו כי התקיים רכיב התמורה בעבירת הסחר בבני אדם בה הורשע העותר. זאת, נוכח קביעתו לפיה לא שילם את סכום השקעתו, בסך 5,000 דולר, בתמורה למתלוננת, אלא ללא קשר אליה ואף בטרם הגעתה לארץ. מאחר שכך, הרי שלטענתו, גם היסוד הנפשי הנדרש לצורך העבירה אינו מתקיים במקרה דנן, וכך קביעותיו של בית המשפט מביאות להטלת אחריות פלילית בגין סחר בבני אדם גם על מי שמעורבותו מתמצה בקבלת אחוזים מרווחי העוסקים בזנות.

7.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כפי שכבר קבע בית משפט זה פעמים רבות בעבר, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לקיימו רק כאשר נפסקה הלכה משפטית חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי בית המשפט ידון בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בענייננו, בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, וודאי שלא נקבעה הלכה שקשיותה או חידושה מצדיקים קיום דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט . קריאת פסק-הדין נשוא העתירה מעלה כי עניינו במקרה פרטני, של יישום ההלכה הקיימת על מקרה נתון. בית המשפט יישם בנסיבות המקרה שלפניו את ההלכה הפסוקה אשר בה ניתנה פרשנות לעבירת הסחר בבני אדם, ואשר במקרים רבים העניקה משמעות רחבה למונחים של "קנייה", "מכירה" ו"תמורה" על פי תכליתו של החוק (ראו, למשל: ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 55, 63 (להלן: עניין בוריסוב ); ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 40, 47). פסיקה זו קבעה את ההלכה לפיה כל עסקה בתמורה כלשהי המעניקה לאדם זכות רכושית מכל סוג כלפי אדם אחר, בין אם מדובר בבעלות, שכירות, שאילה, שותפות או כל צורה אחרת, נכנסת בגדרי עבירת הסחר בבני אדם. כך, למשל, בעניין בוריסוב הנ"ל קבע בית משפט זה כי:

"את מהות ואופי התמורה הנזכרת בסעיף יש לפרש פירוש רחב. לפיכך, גם אם התמורה בסחר היא עקיפה או מועטה, תתגבש העבירה, ובלבד שהוכחה ההסכמה על העברת הזכויות בגופו של אדם להעסקתו בזנות אל ה'קונה'."

כן נקבע מפורשות בעניין זה כי אין נפקא מינה אם "התמורה כבר שולמה או נמסרה כולה ובין אם הוסכם שהיא תינתן, כולה או חלקה, בכל דרך שהיא, בעתיד."

8.

בענייננו, יישם בית המשפט הלכה זו על המקרה הקונקרטי שבא לפניו. בית המשפט קבע מפורשות, כאמור לעיל, כי הרשעתו של העותר בעבירת הסחר מתבססת על שותפותו המלאה ב"עסק" של חיון, ובהתחשב בכך שיוליה הייתה היחידה שעבדה ב"עסק"; בכך שהעותר ידע שה"עסק" בו הוא שותף סוחר בבני אדם; ובכך שהעותר השקיע ב"עסק" כספים אותם קיבל בחזרה רק לאחר "מכירתה" של יוליה. בית המשפט אף ציטט בפסק-דינו את דבריו המפורשים של העותר במשטרה לפיהם:

"כשהפסקנו לעבוד רמי העביר אותה למישהו בתל-אביב באמת אני לא יודע רוסי ואני לא הייתי בזמן שהעביר אותה לרוסי הזה, ואחרי שרמי העביר אותה הוא הביא לי את החלק שלי חמש אלף דולר."

מדברים אלה ואחרים הסיק בית המשפט כי שותפותו של העותר ב"עסק" של חיון מהווה הסדר עסקי הכולל יצירת זיקה קניינית באדם, אשר מהווה עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. "חלוקת הרווחים" אליה מתייחס בית המשפט בהקשר זה אינה זו שבין העותר ליוליה, כפי שטוען העותר בטענה מוטעית, אלא זו שבינו לבין חיון. בנסיבות אלה, אין לומר כי בית המשפט ביטל בפסק-דינו את עבירת הסרסרות כעבירה עצמאית ונפרדת מעבירת הסחר בבני אדם. נהפוך הוא, בית המשפט קיבל בהקשר זה את קביעת בית המשפט המחוזי, אשר התבססה על פסקי-דין קודמים של בית המשפט העליון, לפיה בעוד עבירת הסרסרות אוסרת על עסקאות בהן אדם מנצל את זולתו לשם הפקת רווחים משירותי המין הניתנים על ידי אותו אחר, אוסרת עבירת הסחר בבני אדם על עסקאות בגופו של אדם והעברתו מיד ליד כאובייקט אשר ניתן לרכוש בו זכויות קנייניות. יתרה מכך, בפסקי דין רבים עמד בית משפט זה על הקשר ההדוק שבין עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות לבין עבירת הסרסרות (ראו: בש"פ 1991/04 פליקס איליצנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7544/03 אדוארד רחימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5196/04 מדינת ישראל נ' סולומון גבריאלוב (לא פורסם)). עם זאת, יש להדגיש כי קשר זה אינו מצביע על היבלעותה של עבירת הסרסרות בתוך עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אלא על כך כי במקרים רבים – כמו גם בענייננו – שלובות השתיים יחד, כך שאותם עבריינים הסוחרים בנשים העוסקות בזנות והופכים אותן לקניינם, גם מעסיקים אותן בזנות וחיים על רווחיהן.

9.

בענייננו, מצא בית המשפט כי התקיימו הן יסודותיה של עבירת הסרסרות, והן יסודותיה הנפרדים של עבירת הסחר בבני אדם, כמפורט לעיל. משכך, עולה כי העותר חולק, למעשה, לא על הכרעותיו הנורמטיביות של בית המשפט המחוזי, כי אם על קביעותיו העובדתיות, וכי טענותיו באשר לפרשנות אותה נתן בית המשפט לעבירת הסחר בבני אדם מבוססות על קריאה שגויה של פסק-הדין. טענות עובדתיות מעין אלה אינן מצדיקות, כידוע, קיום דיון נוסף בעניין.

אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.