דנ"פ 3122/10 ירוסלב בויארסקי נ. מדינת ישראל

בפניי שתי עתירות לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 14.4.2010 בע"פ 10448/07 ובע"פ 1798/08, שבו נדחו ערעוריהם של העותרים ושל מערער נוסף על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיו הורשעו, בין היתר, בעבירה של רצח במזיד תוך ביצוע עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). זאת, לאחר שנקבע כי גרמו למותו של יששכר איצקוביץ' ז"ל (להלן:

המנוח ) תוך ביצוע עבירות של חטיפה לשם חבלה ושוד בנסיבות מחמירות. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופט א' א' לוי , אליו הצטרפו בהסכמה השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר . שתי העתירות מכוונות אך כנגד הרשעת העותרים בעבירה של רצח במזיד.

1.

העותר בדנ"פ 3122/10 (להלן: יאריק ) והעותר בדנ"פ 4142/10 (להלן: יאן ) אינם חולקים על כך שהם קשרו קשר עם שניים אחרים כדי לחטוף את המנוח, שהיה מנהלו של מינימרקט בשכונת קרית אליעזר בחיפה, ולבצע גניבה בעסקו. משפטם של יאריק, יאן ואחד משני הקושרים האחרים (להלן: אנטון ) נוהל במסגרת אותו הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה. משפטו של השותף הרביעי לקשר (להלן: דימה ) נוהל בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני מותב אחר. בעוד שיאריק, יאן ואנטון הורשעו בביצוע עבירה של רצח במזיד, הורשע דימה בעבירות של חטיפה לשם סחיטה וניסיון שוד, ובדעת רוב זוכה מחמת הספק מעבירת הרצח. זאת, לאחר ששופטי הרוב במשפטו של דימה הגיעו למסקנה כי לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים שדימה היה מודע בפועל או בכוח לאפשרות המתתו של המנוח, כיוון שזו לא הייתה חלק מן התכנון המוקדם. בפסק הדין נשוא העתירות נדונו ערעוריהם של יאריק, יאן ואנטון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו הורשעו, כאמור, בביצוע עבירה של רצח במזיד וכן בעבירות נוספות. יצוין, כי העונש שנגזר על כל אחד מהעותרים בעתירות שלפניי הוא מאסר עולם ועוד עשר שנות מאסר (מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי); כאשר לגבי יאריק נקבע כי המאסר הנוסף ירוצה במצטבר למאסר העולם, ואילו לגבי יאן נקבע כי הוא יישא רק במחצית מהמאסר הנוסף במצטבר. בנוסף חויב כל אחד מהעותרים בתשלום פיצוי בסך 150,000 ש"ח לעזבון המנוח.

2.

בית משפט זה, בפסק הדין נשוא העתירות, לא ראה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על-פי התשתית העובדתית שעמדה ביסוד הרשעתם של אנטון ויאריק, השניים היו אלה שחטפו את המנוח וגרמו בפועל למותו כתוצאה מאלימות קשה. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי על אף שלא הוכח שאנטון ויאריק החליטו מבעוד מועד להמית את המנוח ועל כן לא ניתן לייחס להם כוונה תחילה, הם היו מודעים לאפשרות מותו של המנוח, ולמצער היו אדישים לתוצאה זו. בהקשר זה חשוב לציין כי בפסק הדין נשוא העתירה נדחו טענותיו של יאריק כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהאלימות הפיזית שהפעילו כלפיו יאריק ואנטון, ובפרט כתוצאה מנזק חמור למוח עם שברים בגולגולת.

3.

בכל הנוגע לאחריותו של יאן לעבירת הרצח במזיד נקבע כי יאן אמנם לא נכח בפועל בזירת הרצח, אולם הוא נטל חלק בתכנון מעשה העבירה ואף בהוצאתה אל הפועל. בהקשר זה נקבע כי יאן ודימה עקבו אחרי המנוח בצאתו מבית העסק לכיוון ביתו, דיווחו על כך ליאריק ולאנטון וקיבלו את צרור המפתחות לעסק מיאריק ומאנטון, לאחר שהללו חטפו את המנוח ותקפו אותו. לאחר מכן נסעו יאן ודימה לבית העסק של המנוח. יאן פרץ לבית העסק כדי לבצע את הגניבה, בעוד דימה נשאר בחוץ, אולם הדבר לא עלה בידו כיוון שלא הצליח לפתוח את הכספת שהייתה במקום. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו עוד כי התקיים לגבי יאן היסוד הנפשי הנדרש להרשעה כמבצע בצוותא של עבירת הרצח במזיד. זאת, כיוון שהוא ידע על האפשרות כי יאריק ואנטון החסונים יעשו שימוש בכוח רב, שעלול לגרום למותו של המנוח, כדי לקבל ממנו את המפתחות לעסק ואת המידע המבוקש על ידם. שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי סבר כי יאן אמנם לא היה מודע בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית, אולם אף-על-פי-כן ניתן להרשיעו בעבירה של רצח במזיד תוך ביצוע עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. זאת, בזיקה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, לפיה מבצע בצוותא יישא באחריות לעבירה שונה או נוספת שביצע מבצע אחר, "כאשר בנסיבות העניין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה". טענתו העיקרית של יאן בערעורו לבית משפט זה הייתה כי על בית המשפט היה להימנע מדיבור בשני קולות בעניינו ובעניינו של דימה. על כן, לשיטתו של יאן, לא היה מקום להבחין בינו לבין דימה, שזוכה כאמור מעבירת הרצח במזיד על ידי מותב אחר של בית המשפט המחוזי; שכן התשתית העובדתית ביחס לשניהם הייתה זהה. טענה זו נדחתה בפסק הדין נשוא העתירה, לאחר שבית משפט זה עמד בהרחבה על ההבדלים בתשתית הראייתית שהוצגה ביחס לכל אחד מן השניים.

בפסק דינו ציין השופט לוי כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של דימה מלמד כי זיכויו (בדעת רוב) מעבירת הרצח היה מלווה בהתלבטות קשה והתבסס על ההלכה שנקבעה בע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.05) (להלן: עניין ברזובסקי )). לפי ההלכה האמורה כאשר שותף לביצוע עבירה, שהובילה בסופו דבר לביצוע רצח, לא נכח בזירת האירוע ואף לא היה שותף להכנה מוקדמת של כלי נשק, נדרשת תשתית ראייתית איתנה להוכיח כי התקיימה אצלו המודעות הנדרשת, בפועל או בכוח, להתרחשותה של תוצאה קטלנית. בעניינו של דימה קבע בית המשפט המחוזי כי הלה יכול היה לצפות את מות המנוח כאפשרות ממשית, כיוון שככל אדם מן היישוב הוא ידע שמקרי שוד אלימים עלולים להסתיים ברצח. לפיכך, ציין בית המשפט המחוזי כי הרשעתו של דימה לפי כללי האחריות הנגזרת "תהיה צודקת במקרה זה". אולם בסופו דבר, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי , קבע בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) כי יש לזכות את דימה מעבירת הרצח, משום שאין בתשתית הראייתית בעניינו די כדי לקבוע שצפה את אפשרות המוות במידה גבוהה של ודאות.

לעומת זאת, בפסק הדין נשוא העתירה קבע השופט לוי כי בנוסף לכך שיאן הוא בבירור מבצע בצוותא של עבירת השוד, הרי התשתית הראייתית בעניינו מאפשרת לקבוע כי מתקיים לגביו היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של רצח במזיד; וזאת, בשונה מההלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי ולהבדיל מעניינו של דימה. בהקשר זה קבע השופט לוי כי היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של רצח במזיד הוא מודעות לרכיבי היסוד העובדתי בשילוב עם פזיזות לעניין התוצאה הקטלנית, כאשר בהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין יכולה המודעות להיקבע גם על דרך של עצימת עיניים. בפרשה שלפנינו קבע השופט לוי כי התקיימה ביאן המודעות הנדרשת לעניין נסיבות העבירה, וכי הוא חשד בכך שיאריק ואנטון ישתמשו באלימות כלפי המנוח ובחר לעצום את עיניו בפני חשד זה. בהקשר זה ציין השופט לוי , בין היתר, כי יאן ידע כי כדי להשלים את השוד יהיה צורך לחלץ מהמנוח את מפתחות בית העסק ואת קוד הכספת, והבין כי הדבר ייעשה תוך שימוש בכוח. עוד הוסיף השופט לוי כי לאורך ביצוע החטיפה והשוד עמד יאן בקשר טלפוני עם יאריק, וכי בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי הוא היה מעודכן במתרחש, ואף אם לא היה מעודכן בפרטים על בורים, אין ניתן לקבל את הטענה כי לא חשד כלל במתרחש. השופט לוי ציין עוד כי מן התשתית הראייתית עולה כי יאן החל בפעולת הפריצה אל המינימרקט בזמן בו המנוח כבר לא שהה עם יאריק ואנטון, וכי יאן ידע זאת; אולם הדבר לא מנע ממנו להוסיף ולפעול למען הגשמתה של התכנית העבריינית המתוכננת. בעניין זה ציין השופט לוי כי יאן לא היה לוקח על עצמו סיכון מסוג זה, אלא אם למצער סבר כי המנוח אינו יכול להזעיק עזרה, וקשה מאוד להניח כי לא וידא מול שותפיו שאמנם כך הוא. עוד קבע השופט לוי על בסיס התשתית הראייתית, שהובאה בעניינו של יאן, כי נראה שהלה התייחס אל התוצאה הקטלנית בשוויון נפש, ולכל הפחות בקלות דעת. לפיכך, לאחר בדיקה מדוקדקת של התשתית הראייתית, הגיע השופט לוי למסקנה כי התקיים ביאן היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של רצח במזיד תוך ביצוע עבירה, וכי לא קמה עילה להתערב בהרשעתו.

4.

יאריק ויאן הגישו, כל אחד, עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בו נדחו ערעוריהם. נדון תחילה בעתירתו של יאריק, ולאחר מכן נבחן את עתירתו של יאן.

5.

עתירתו של יאריק לקיום דיון נוסף ממוקדת בסוגיה אחת בלבד והיא סירובו של בית המשפט העליון לקבל בשלב הערעור חוות דעת מומחה מטעמו לעניין סיבת מותו של המנוח, שאותה החליט סניגורו הקודם של יאריק שלא להגיש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי. בהקשר זה יצוין, כי בפסק הדין נשוא העתירה נדחתה טענתו של יאריק כי סניגורו הקודם התרשל כאשר נמנע מלהגיש את חוות הדעת האמורה, ונקבע כי ההחלטה שלא להגיש חוות דעת מומחה הייתה החלטה מושכלת שהתקבלה לאחר שיקול דעת. עוד הוסיף בית המשפט כי שלב הערעור לא נועד לשמש "מקצה שיפורים" להליכים שהתקיימו בפני ערכאת הדיון, וכי סניגורו דאז של יאריק עשה מלאכתו נאמנה כאשר חקר את מומחה התביעה בחקירה נגדית.

בעתירתו לדיון נוסף טוען יאריק כי מחוות דעת המומחה שביקש להגיש עולה האפשרות כי החבלה בראשו של המנוח נגרמה כתוצאה מנפילה, וזאת בניגוד לגרסת התביעה, שהייתה מבוססת על חוות דעתו של פרופ' היס, שאף נחקר חקירה נגדית ממושכת בעדותו, והתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה הנזק המוחי למנוח נגרם עקב מכה בראשו באמצעות עצם קהה ונוקשה. לטענת יאריק סירובו של בית משפט זה בפסק הדין נשוא העתירה לאפשר את הגשת חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, מן הטעם ששלב הערעור לא נועד ל"מקצה שיפורים", מביאה לחוסר בהירות בתיק רצח שתוצאותיו הרות גורל ולהחטאת המטרה של בירור יסודות עבירת הרצח.

6.

דין עתירתו של יאריק לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה כלשהי ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. טענותיו של יאריק בנוגע לאי-קבלת חוות דעת המומחה מטעם ההגנה בשלב הערעור הן טענות המתייחסות למקרה הפרטני שנדון בפסק הדין, ואינן בעלות חשיבות משפטית כללית. הקביעה לפיה שלב הערעור לא נועד לשיפור ותיקון קו ההגנה שהוצג בפני הערכאה הדיונית מבוססת אף היא על פסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 447, 456 (1988); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 160, 165 (1998)). בנסיבות אלה ברי כי לא מתקיימים במקרה שלפנינו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

7.

עתירתו של יאן לדיון נוסף מתמקדת בטענה כי לא היה מקום להבחין בינו לבין דימה, בכל הנוגע להרשעה בעבירה של רצח במזיד, ובפרט בכל הנוגע להתקיימות היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו של שותף שלא נכח בזירת העבירה ולא נטל חלק במעשי האלימות שהביאו למות הקורבן. בהקשר זה טוען יאן כי בית המשפט המחוזי כלל לא קבע ממצא עובדתי לפיו הוא היה מודע בפועל לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית - כנדרש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין - ובית המשפט העליון לא היה רשאי לקבוע ממצא זה בעצמו. על-פי הטענה, מבין שופטי בית המשפט המחוזי שדנו במשפטו של יאן שופט אחד (השופט ר' סוקול ), שנותר בדעת מיעוט, קבע שלא הייתה ליאן מודעות בפועל לאפשרות מותו של המנוח אולם הייתה לו מודעות בכוח לאפשרות זו, ועל כן סבר שיש להרשיעו בעבירה האמורה כעבירה נגררת מכוח סעיף 34א לחוק העונשין; שופט נוסף (השופט

ר' שפירא ) ציין כי התוצאה הקטלנית, הגם שלא תוכננה מראש, הייתה צפויה, ועל כן הגיע למסקנה כי יש להרשיע את יאן כמבצע בצוותא של עבירת הרצח במזיד; ורק השופטת השלישית (השופטת ש' שטמר ) קבעה, כך לשיטתו של יאן, כי הוא היה מודע בפועל לאפשרות מותו של המנוח. יאן טוען כי בנסיבות אלה לא היה מקום לכך שבית משפט זה יבסס את הכרעתו על מימצא עובדתי בדבר מודעותו בפועל לאפשרות מותו של המנוח. יאן ממשיך וטוען כי הרשעתו בביצוע עבירה של רצח במזיד לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, כאשר דימה זוכה מעבירה זו, מהווה חריגה מן הכלל לפיו בית המשפט אינו מדבר בשני קולות (ראו דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 583 (2004)). בהקשר זה טוען יאן כי הכרעת הדין בעניינו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הכרעת הדין בעניינו של דימה, שכן שתיהן התבססו על אותה תשתית עובדתית; ולפיכך, אם בהכרעת הדין בעניינו של דימה נוצר ספק בדבר המודעות לתוצאה הקטלנית נוכח ההלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי , הרי ספק כזה מתעורר גם בעניינו. יאן מוסיף וטוען, כי פסק הדין נשוא העתירה חורג מההלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי ; שכן הראיות הנסיבתיות עליהן התבסס פסק הדין אינן עומדות, לטענתו ברף שנקבע בעניין ברזובסקי באשר לעוצמת הראיות הנדרשת לשם הרשעת אדם, שלא נכח בזירת ההמתה, בעבירה של רצח במזיד תוך ביצוע עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. עוד טוען יאן כי בפסק נשוא העתירה נקבע כי ניתן להרשיע נאשם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, גם כאשר היסוד הנפשי של הנאשם הוא קלות דעת. הלכה זו היא, לטענתו של יאן, הלכה קשה, ובהקשר זה הוא מציין כי השאלה האם לאחר חקיקת תיקון 39 לחוק העונשין ניתן להרשיע אדם בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) הנ"ל על בסיס יסוד נפשי של קלות דעת נותרה במפורש בצריך עיון בפסק דינו של הנשיא א' ברק בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 239 (1996) (להלן: עניין מרדכי ).

8.

המדינה טוענת כי יש לדחות את עתירתו של יאן, שכן אין בפסק הדין נשוא העתירה חידוש כלשהו המצדיק עריכתו של דיון נוסף. לטענת המדינה בית המשפט העליון לא סטה בפסק הדין מההלכה בדבר "דיבור בשני קולות", משום שההבחנה בין יאן לדימה התבססה על ההבדלים במערכת הראיות שהוצגה במשפטו של כל אחד מהם, שאפשרה להוכיח את מודעותו של יאן לאפשרות גרימת מותו של המנוח. המדינה מוסיפה עוד כי בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה לא סטה מההלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי באשר לתשתית הראייתית הנדרשת לביסוס היסוד הנפשי בעבירה של רצח במזיד, כאשר מדובר בנאשם שלא נכח בזירת ההמתה. בהקשר זה מציינת המדינה כי יאן היה מודע לכך שאנטון ויאריק נבחרו למשימת החטיפה בשל חוסנם ויכולותיהם הפיזיות, וכי תידרש הפעלת כוח כנגד המנוח. כן טוענת המדינה כי יאן חשד בכך שיאריק ואנטון יפעילו אלימות קשה כלפי המנוח, אך העדיף שלא לברר נקודה זו. בנוסף מפנה המדינה לשיחות הטלפון שהתנהלו בין יאריק לבין יאן במהלך החטיפה, והיא מציינת כי יאן ידע שאנטון ויאריק לא הצליחו לחלץ מהמנוח את קוד הכספת. המדינה מוסיפה וטוענת כי יאן שמע מפי יאריק כי המנוח "הוצא" מן הרכב ולאחר מכן ניגש לביצוע הפריצה מבלי שחשש כי המנוח יזעיק עזרה. מכל מקום, המדינה מוסיפה וטוענת כי טענותיו של יאן בכל הנוגע לשאלת מודעותו נוגעות לשאלת יישום הלכת ברזובסקי ואין מדובר במקרה של קביעת הלכה או סטייה ממנה. המדינה טוענת עוד, כי אין בסיס לטענתו של יאן לפיה שאלת המודעות לא הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי גם אם נפל פגם בהנמקתה של הכרעת הדין, הרי שכיום אין לו עוד נפקות, ואין בו כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. כן טוענת המדינה כי פסק הדין נשוא העתירה לא נועד לקבוע הלכה לפיה די ביסוד נפשי של קלות דעת להרשעה בעבירה של רצח במזיד, שכן הסוגיה לא נדונה לעומקה ולא עולה מפסק הדין כוונה להכריע בה.

9.

דין עתירתו של יאן לדיון נוסף להידחות. על אף הנופך המשפטי העקרוני שמנסה יאן להקנות לעתירתו, טענותיו בעתירה הן בעיקרן טענות ערעוריות מובהקות, הנוגעות לתשתית הראייתית עליה התבסס בית משפט זה בהחלטתו לדחות את ערעורו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך למשל, שאלת מודעותו בפועל של יאן לאפשרות מותו של המנוח היא שאלה עובדתית מובהקת, שעל אף חשיבותה לצורך ההכרעה בענייננו, היא אינה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה את קיומו של דיון נוסף. זאת ועוד, נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ובהתחשב בנימוקי השופטים בערכאה הדיונית נראה כי אין יסוד לטענתו של יאן בדבר אי-קביעת ממצא עובדתי באשר למודעותו לאפשרות גרימת המוות; אולם, אף אם, כטענתו של יאן, נפלה טעות לעניין זה, אין הדבר מקים עילה לקיום דיון נוסף. באופן דומה טענותיו של יאן באשר לסטייה של פסק דין נשוא העתירה מההלכה שנקבעה בעניין ברזובסקי , אינן מצדיקות את קיומו של דיון נוסף, משום שבית משפט זה לא ביקש כלל לשנות את ההלכה האמורה. טענותיו של יאן מופנות, למעשה, כנגד אופן יישום ההלכה בנסיבות המקרה. אולם, כידוע, טענות מסוג זה אינן מצדיקות את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון (ראו למשל: דנ"פ 5357/07 פישר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.7.07); דנ"פ 5333/06 טאהא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.6.06)) . נוכח ההבדלים בתשתית הראייתית בין דימה לבין יאן, ובהם, בין היתר, חשדו של יאן בכך שתופעל אלימות קשה כלפי המנוח והקשר הטלפוני השוטף שהתקיים בין יאריק לבין יאן במהלך ביצוע החטיפה, אף אין מקום לקבלת טענתו של יאן בדבר דיבור של בית המשפט בשני הקולות; ומכל מקום, אף בעניין זה לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי. הסוגיה היחידה אותה מעורר יאן, שיש לה חשיבות משפטית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי, היא שאלת האפשרות להרשיע נאשם בעבירה של רצח במזיד לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, כאשר היסוד הנפשי שמתקיים בו בכל הנוגע לתוצאה הקטלנית הוא קלות דעת. שאלה משפטית זו אכן נשארה בצריך עיון בפסק הדין בעניין מרדכי ; אולם ברי כי פסק נשוא העתירה לא ביקש לקבוע הלכה חדשה בעניין זה. ההתייחסות לאפשרות קיום יסוד נפשי של קלות דעת אצל יאן נעשתה בשולי הדברים, כאשר מפסק דינו של השופט לוי עולה בבירור כי נקבע שיאן עצם את עיניו ביחס לאפשרות גרימת מותו של המנוח כתוצאה מאלימות קשה והתייחס באדישות לאפשרות זו. השאלה האם ניתן להרשיע בעבירה של רצח במזיד נאשם שהתקיים בו יסוד נפשי של קלות דעת ביחס לתוצאה הקטלנית לא הוכרעה, אפוא, בפסק הדין נשוא העתירה. מן המקובץ עולה, כי אף בעניינו של יאן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירות נדחות.