דנ"פ 5333/06 אמין טאהא נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי, ע' ארבל, ס' ג'ובראן ) ברע"פ 10758/05 אמין טאהא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 12.6.06.

העותר הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה בפ"ל 104/04, בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח ); נהיגה תחת השפעת אלכוהול, לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה; וסירוב להיבדק, לפי תקנה 169ו לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, נהג העותר ברכבו, ביום 17.3.2004, כשהוא פסול מלנהוג, לאחר שרישיונו נפסל בתיקים קודמים, וכשהוא ללא רישיון נהיגה בתוקף וללא פוליסת ביטוח תקפה. בנוסף, נטען כי נהג כאמור כאשר הוא נתון תחת השפעת אלכוהול וכי סרב לדרישת שוטרים למסור דגימה מדמו לבדיקה.

ביום 28.11.2004 נעתר בית המשפט לתעבורה לבקשת בא-כוחו דאז של העותר לצרף תיקים נוספים אשר היו תלויים ועומדים נגד העותר. לאחר צירוף התיקים הורשע העותר, על-פי הודאתו, בכל המיוחס לו. ביום 10.3.05 הועבר ייצוגו של העותר לבא-כוחו הנוכחי, אשר פנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה להפריד את התיקים שצורפו וכן לאפשר לעותר לחזור מהודאתו בכל התיקים. בית המשפט לתעבורה נעתר, אמנם, לבקשה להפרדת הדיון ולחזרת העותר מהודאתו בכל התיקים שצורפו, אולם דחה את בקשתו לחזור בו מהודאתו בתיק העיקרי, נשוא בקשה זו. ביום 7.6.05 גזר בית המשפט לתעבורה על העותר עונש של 30 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; ו-7 שנות פסילה מלהחזיק רישיון, נוספות לאלו שנגזרו עליו בעבר. כן הורה בית-המשפט על הפעלתם בחופף של שני עונשי מאסר על-תנאי למשך 8 חודשים, שהיו תלויים ועומדים כנגד העותר. בגזר-דינו ציין בית-המשפט, כי הוא מתעלם מהעבירה של סירוב להיבדק, אשר בה הורשע העותר.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער העותר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד ) דחה את הערעור, בקובעו כי לא היה מקום לאפשר לעותר לחזור בו מהודאתו, אשר ניתנה כדין. כן קבע, כי לא מצא כל מקום להתערב בחומרת עונשו של העותר.

על פסק-דין זה הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתה טען כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא התיר לו לחזור בו מהודאתו ומשלא הקל בעונשו, נוכח נסיבותיו האישיות.

ביום 12.6.06 נדחתה הבקשה לרשות ערעור, פרט לעניין הרשעתו של העותר בעבירה של סירוב להיבדק, לגביה הסכימה המדינה כי יש לבטל את ההרשעה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". לגוף העניין נקבע כי בקשת העותר אינה מגלה נסיבות חריגות המצדיקות לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, מלבד טענה בעלמא, לפיה בחינה מדוקדקת של החומר מצביעה על ספק באשמת העותר.

העותר לא אמר נואש, וביום 25.6.06 הגיש את העתירה לדיון נוסף שלפניי. לטענתו, החלטת בית משפט זה בבקשת רשות הערעור סותרת הלכות קודמות ביחס לחזרת נאשם מהודאה, ועל כן מצדיקה קיום דיון נוסף.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כפי שכבר נאמר בבית משפט זה פעמים רבות בעבר, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לקיימו רק כאשר נפסקה הלכה משפטית חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי בית המשפט ידון בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בענייננו, בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה כל הלכה חדשה ואף לא מתעוררת שום שאלה משפטית כללית, המצדיקה דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט . נהפוך הוא, קריאת פסק-הדין נשוא העתירה מעלה כי ענייננו במקרה פרטני, של יישום הלכה קיימת על מקרה נתון. ולראיה - מסיבה זו ממש נדחתה בקשתו של העותר לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

לבסוף, אציין עוד כי הכללים בנושא זה של חזרת נאשם מהודאה אינם כללים נוקשים, וכי בקשת נאשם לחזור בו מהודאה נשקלת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו. כך היה גם בענייננו, ולא מצאתי כי קיימת סתירה כלשהי בין ההחלטות שנתקבלו בעניינו של העותר לבין ההלכה הכללית בעניין זה (ראו: ע"פ 3991/04 רג'בי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 798).

אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.