דנ"פ 1042/20 פלוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים מ' מזוז, י' אלרון ו ע' גרוסקופף ) בע"פ 229/19 מיום 30.12.2019 (להלן: פסק הדין ), בו התקבל ערעור המשיבה והמבקש הורשע בשורה של עבירות מין שביצע בבנות משפחתו הקטינות.

רקע הדברים

1.

בשנת 2015 הוגש נגד המבקש כתב אישום שייחס לו שלושה אישומים של עבירות מין חמורות שבוצעו בשנים 1988-1986, 2002 ו-2012-2011.

באישום הראשון נטען כי המבקש ביצע עבירות מין במתלוננת א' , אחות אשתו ע' , בהיותה ילדה כבת 13-11 שנים (להלן: האישום הראשון ). האישום השני ייחס למבקש ביצוע של עבירות מין במתלוננת ר' אחייניתו בת ה-12, בתה של המתלוננת א' שהוזכרה לעיל (להלן: האישום השני ). בגדר האישום השלישי נטען כי המבקש ביצע עבירות מין במתלוננת ק' בת ה-9, בתה של ת' אחות אשתו ע' (להלן: האישום השלישי ). יצוין עוד כי במבוא לכתב האישום תוארו מעשים נוספים שהתרחשו קודם לחודש ינואר 1986 והמשיבה הבהירה בהמשך ההליך שחלה עליהם התיישנות.

2.

בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה פה אחד את המבקש מחמת הספק (תפ"ח 57623-06-15 – הנשיא

ר' שפירא , סגן הנשיא א' אליקים והש' ת' נאות-פרי ), מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נפסק כי לצורך הוכחת המעשים שיוחסו למבקש מעבר לכל ספק סביר, אין די בגרסאות שמסרו שלוש המתלוננות, אם כי הודגש שאין מדובר בגרסאות משוללות יסוד או שקריות. עוד נקבע כי גרסת המתלוננת א' הנוגעת למעשים שיוחסו למבקש באישום הראשון היא עדות יחידה של נפגעת עבירת מין הטעונה ראיה לחיזוקה לפי סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועמדת בית המשפט הייתה כי אין בתיק ראיות שעונות על דרישה זו.

פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף

3.

המשיבה ערערה על הכרעת הדין המזכה של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה קיבל את הערעור והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון ובחלק מהעבירות שיוחסו לו באישומים האחרים. בעקבות קבלת הערעור, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת טיעונים וגזירת עונשו של המבקש (להלן: פסק הדין ).

השופט י' אלרון , שכתב את חוות הדעת העיקרית, עמד תחילה על כך שלגישתו בית המשפט המחוזי לא קבע קביעות מהימנות חד משמעיות בנוגע לעדויות שנתנו המתלוננות וכי הכרעת הערכאה הדיונית לא התבססה במקרה דנן באופן מובהק על ממצאי מהימנות. לגישתו, בכך "נפתח השער לערכאת הערעור להתערב בהכרעה העובדתית" (פסקה 17 לחוות דעתו של השופט י' אלרון ), תוך מתן משקל להתרשמות בית המשפט המחוזי מהעדים שהעידו בפניו. מעבר לכך, בית המשפט הוסיף ועמד על רף ההוכחה בפלילים, שלפיו יש לבחון האם הצטברות כלל הראיות בתיק מאפשרת לקבוע שהנאשם ביצע את המיוחס לו מעבר לכל ספק סביר. נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שבחן אם כל ראיה לעצמה עומדת ב"מבחן הספק הסביר" ועוד נקבע כי מששגה בית המשפט המחוזי "בניתוח הראיות שהובאו בפניו, בהערכת משקלן ובמתן הפרשנות הראויה להן" (פסקה 23 לחוות דעתו של השופט י' אלרון ), יש לבחון במסגרת הערעור את מלוא התשתית הראייתית שבתיק.

אשר לאישום הראשון , צוין כי בית המשפט המחוזי ייחס לגרסת המתלוננת א' מהימנות רבה יותר בהשוואה לזו שייחס לגרסת המבקש. בית המשפט בחן את הקשיים שהביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי לא ניתן לבסס על עדות המתלוננת א' לבדה את הרשעת המבקש, וקבע כי מדובר בקשיים שלא מעוררים ספק סביר בתמונה הכוללת שעלתה מעדות המתלוננת. בשלב זה בית המשפט פנה לבחון האם יש ראיה לחיזוק עדותה של המתלוננת א' כנדרש לפי סעיף 354 לחוק העונשין, ופסק כי קיימים שני חיזוקים ראייתיים התומכים בעדות זו: עדויות על כך שהמתלוננת א' חשפה את מעשי המבקש בסמוך למועד שבו בוצעו; וראיות בקשר למעשים דומים שביצע המבקש במתלוננות ר' ו ק' כמפורט באישומים האחרים וכן עדותה של א"מ (היא בת דודתה של המתלוננת א' ) בדבר מעשים דומים שהתיישנו. לפיכך, נקבע כי יש להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון (פסקה 68 לחוות דעתו של השופט י' אלרון ).

אשר לאישום השני , בית המשפט סבר כי בית המשפט המחוזי ייחס מהימנות לגרסת המתלוננת ר' והעדיף אותה על פני גרסתו של המבקש. בית המשפט התייחס לנימוקים שעוררו אצל בית המשפט המחוזי ספק סביר, וקבע כי לא מדובר בקשיים מהותיים המפחיתים מהמשקל שיש לייחס לעדויות ולראיות התומכות בגרסת המתלוננת. עם זאת, נפסק כי בנסיבות העניין ניתן להרשיע את המבקש רק במעשים שהמתלוננת ר' העידה עליהם בבית המשפט ולא במעשים שהיא התעקשה שאינה זוכרת שהתרחשו (פסקה 100 לחוות דעתו של השופט י' אלרון ).

אשר לאישום השלישי , בית המשפט גרס כי בית המשפט המחוזי ייחס מהימנות לגירסת המתלוננת ק' ולא קבע כל ממצא מהימנות באשר לעדותו של המבקש. הנימוקים שהביאו את בית המשפט המחוזי לסבור כי יש לזכות את המבקש מאישום זה נדחו, ונקבע כי אין בהם קושי המעורר ספק באשר לגרסה שהציגה המתלוננת בהינתן הראיות התומכות בה. עם זאת, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת להרשעת המבקש בעבירות מסוימות שיוחסו לו במסגרת אישום זה (פסקאות 118-117 לחוות דעתו של השופט י' אלרון ).

בית המשפט אף דחה טענות כלליות שהעלה המבקש לפיהן האישומים הם פרי של עלילות שווא נגדו; כי העובדה שהוגשו שתי תלונות נוספות מטעם בני המשפחה שבגינן הוחלט שלא להעמידו לדין, מלמדת על חפותו; וכי זיכויו של המבקש מוצדק בנסיבות העניין בשל 'זיהום עדויות'.

השופט

מ' מזוז הצטרף למסקנותיו של השופט י' אלרון ואילו השופט ע' גרוסקופף הסכים עם קביעותיו של השופט י' אלרון ביחס לאישום השני והשלישי ואילו באשר לאישום הראשון סבר שיש להרשיע את המבקש מנימוק אחר. לשיטתו, בית המשפט המחוזי קבע ממצא מהימנות ביחס לגרסת המתלוננת א' , לפיו גרסה זו אינה מהימנה דיה עד כי ניתן לבסס עליה לבדה את הרשעת המבקש באישום זה. השופט גרוסקופף ציין

כי על פי ההלכה הנוהגת אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצא מהימנות זה ועל כן, אין להרשיע את המבקש באישום הראשון על סמך עדותה היחידה של המתלוננת א' . אולם, לגישתו של השופט ע' גרוסקופף ניתן להרשיע את המבקש באישום הראשון נוכח התמיכה והביסוס לגירסת המתלוננת א' אותם מצא, בין היתר, בהרשעת המבקש באישומים האחרים (הנוגעים למעשים דומים שביצע כלפי המתלוננות ר' ו ק' ), וכן בעדותה של א"מ

בדבר מעשים דומים שהתיישנו .

טענות הצדדים בבקשה לדיון נוסף

4.

מכאן בקשת המבקש לקיים דיון נוסף. לגישתו, בפסק הדין נקבעו שלוש הלכות שעומדות בסתירה להלכות קודמות: ראשית , נטען כי בנסיבות העניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס באופן מובהק על קביעות מהימנות שעל פי ההלכה הקיימת אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. תימוכין לעמדה זו מצא המבקש בחוות דעתו של השופט ע' גרוסקופף . שנית , נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה הנוגעת ל"מהותו ונפקותו של הספק הסביר". בהקשר זה צוין, בין היתר, כי בית המשפט סטה במידה ניכרת מהדין הנוהג והחיל אמת מידה של מאזן הסתברויות הנהוגה במשפט האזרחי וכי העובדה שבשום שלב לא נדחתה עדותו של המבקש מבססת, לכל הפחות, ספק סביר באשמתו כפי שקבע בבית המשפט המחוזי, פה אחד, בהכרעת הדין המזכה. עוד נטען כי חוות דעתו של השופט ע' גרוסקופף מבססת אף היא את דבר קיומו של ספק סביר באשמתו. שלישית , המבקש מלין על כך שבית המשפט הסתייע בראיות בדבר "מעשים דומים" לצורך חיזוק עדותה של המתלוננת א' באישום הראשון. לגישתו, הדבר נוגד את ההלכה המבחינה בין עדות ל"מעשים דומים" ו"עדות שיטה", ולפיה הראשונה עשויה להוכיח יסוד נפשי של נאשם אך לא את עצם ביצוע העבירה. עוד טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין; כי נפלו טעויות מהותיות בפסק הדין אשר פוגעות בעקרונות היסוד של השיטה; כי לדיון הנוסף נפקות ממשית על זכויותיו; וכי בנסיבות העניין נמנעה ממנו הזכות לערער על הרשעתו, שכן הוא הורשע בפני ערכאת הערעור.

5.

המשיבה טוענת, מצדה, כי פסק הדין מושא הבקשה אינו מקים עילה לקיומו של דיון נוסף בהתאם לתנאים שהותוו בחוק ובפסיקה . המשיבה סבורה כי לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה ברורה ומפורשת, וכי אף אם בית המשפט שגה בהכרעותיו, אין בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. המשיבה מדגישה כי גם אם נפלה מחלוקת בין שופטי ההרכב, המותב כולו הסכים שיש להרשיע את המבקש בנסיבות העניין. ביחס לטענת המבקש הנוגעת לראיות בדבר "מעשים דומים", המשיבה טוענת ראשית כי ההבחנה בין "עדות שיטה" לעדות "מעשים דומים" אינה רלוונטית ביחס לעדויותיהן של המתלוננות באישומים השני והשלישי שכן לא מדובר בעדויות חיצוניות על עברו הפלילי של המבקש אלא על עדויות "פנימיות" לכתב האישום ולשיטת המשיבה גם השימוש שעשה בית המשפט בעדותה של א"מ שעניינה התיישן נעשה בהתאם להלכה הנוהגת.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי נשיא בית המשפט העליון, או שופט אחר שייקבע לכך, רשאים להורות על קיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". התנאי היסודי לקיום דיון נוסף הוא, אפוא, כי נקבעה הלכה בפסק הדין נושא הבקשה

והלכה זו, כך נפסק, צריכה להיות גלויה, ברורה ומפורשת ( דנ"פ 5196/19 דהאן נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (30.12.2019) (להלן: עניין

דהאן )). עוד נפסק כי הדיון הנוסף הוא הליך נדיר השמור למקרים חריגים ויוצאי דופן.

עיון בפסק הדין נושא הבקשה דנן מעלה כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, בראש ובראשונה מפני שלא נקבעה בו הלכה, ודאי לא כזו שראוי לקיים בה דיון נוסף.

7.

המבקש טוען כי בפסק הדין נקבעה הלכה הנוגעת למידת ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. טענה זו אין בה ממש. אכן, הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. הטעם המרכזי שבבסיס הלכה זו הוא כי "בדרך כלל יש לערכאה הדיונית בעניינים אלה יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור, כמי שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים שהעידו בפניה" (ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (7.9.2011)). עם זאת, הפסיקה הכירה בחריגים מסוימים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים כאמור. מדובר בעיקר במקרים שבהם אין לערכאה הדיונית יתרון ממשי על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (8.9.2011)), וכן במקרים שבהם המסקנות שאותן הסיקה הערכאה הדיונית מן הראיות שהיו בפניה, במכלול, שגויות. פסק הדין נושא הבקשה אינו חורג ואינו סוטה מן ההלכה הנוהגת בהקשר זה על חריגיה, ונראה כי כלל אי ההתערבות והחריגים שנקבעו לגביו הוא זה שהנחה את השופטים. השופט י' אלרון מציין בחוות דעתו כי בנסיבות העניין ומן הטעמים שפירט, מתקיים החריג לכלל אי-ההתערבות. מכאן שטענות המבקש מופנות, הלכה למעשה, כלפי האופן שבו יושמה ההלכה על הנסיבות הספציפיות של עניינו, אך לא לכך נועד הליך של דיון נוסף (דנ"פ 3122/10 בויארסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (27.1.2011)).

המחלוקת שנפלה בין השופטים בכל הנוגע לטעמים שבגינם יש להרשיע את המבקש באישום הראשון, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. המדובר במחלוקת לגבי מידת המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננת א' .

השופטים י' אלרון ו מ' מזוז סברו כי בית המשפט המחוזי לא שלל את מהימנות גרסתה ואילו השופט ע' גרוסקופף סבר כי נקבע שעדותה לא יכולה לשמש כעדות יחידה לצורך הרשעת המבקש. מחלוקת זו הובילה לשוני באשר לאופן שבו יישמו השופטים את ההלכה ובאשר להנמקה שעליה יש לבסס את ההתערבות במסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי. מדובר, אם כן, במחלוקת הנוגעת ליישום ההלכה ולא להלכה עצמה.

8.

הלכה אחרת אשר לטענת המבקש נקבעה בפסק הדין, נוגעת ל" מהותו ונפקותו של הספק הסביר" . טענה זו אף היא דינה להידחות. כל שנקבע בפסק הדין הוא כי על מנת לענות על השאלה אם הוכחה אשמת המבקש מעבר לכל ספק סביר, היה על בית המשפט המחוזי לבחון את הראיות כמכלול וכזאת לא עשה. בכך אין משום קביעת הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף. הוא הדין באשר לטענת המבקש כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה הנוגעת להסתמכות על ראיות המעידות על "מעשים דומים". בית המשפט לא נדרש בפסק הדין להבחנה בין "מעשים דומים" ל"עדות שיטה" ולא גילה כל כוונה לקבוע הלכה בעניין זה או לסטות מההלכה הקיימת (ראו: דנ"פ 7749/17

מדינת ישראל נ' אוחנה , פסקה 11 (6.2.2018); דנג"ץ 8289/05

עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים , פסקה 10 (20.11.2005)). בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי ההלכה בעניין זה אכן קובעת בעיקרו של דבר כי "עדות שיטה" נועדה להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה בעוד שעדות בדבר "מעשים דומים" מטרתה להוכיח את היסוד הנפשי של מבצע העבירה, כשעצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת ( ע"פ 3372/11

קצב נ' מדינת ישראל , פסקה 333 (10.11.2011)). ואולם, כבר נפסק בעבר כי בכל הנוגע לעבירות מין שבוצעו בקטינים ובפרט באלו שבוצעו בידי בן משפחה "ניתן לקבל ראיות בדבר ' מעשים דומים ' של הנאשם, גם כאשר אין מחלוקת לגבי היסוד הנפשי שלו, וראיות אלו עשויות לשמש סיוע לעדות העיקרית של הקורבן" (ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (5.6.2013); ההדגשה במקור).

9.

יתר טענות המבקש, לרבות טענותיו בדבר עיוות הדין שנגרם לו, לטענתו, הן טענות אשר הליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לדון בהן ( עניין

דהאן , בפסקה 18 ; דנ"פ 7238/06 ענקרי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (11.9.2006)).

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.