דנ"פ 7238/06 אברהם ענקרי נ. מדינת ישראל

לפני עתירה לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 11541/05 (כבוד השופטים ד' ביניש, א' ריבלין וא' א' לוי), מיום 21.08.2006.

1.העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 40079/05, מפי כבוד השופט ג' קרא) בעבירה של ניסיון הצתה לפי סעיף 448 סיפא יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) וזוכה מעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, הצתה והיזק בזדון לפי סעיפים 427, 428 רישא, 448 רישא ו-452 לחוק העונשין. ערעור המדינה על הכרעת הדין לבית משפט זה התקבל (ע"פ 11541/05), והעותר הורשע בשלוש העבירות הנוספות שיוחסו לו. עונשו הועמד על 6 שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל והיתרה על תנאי.

2.תחילתו של סיפור המעשה, שבעיקרו אינו במחלוקת בין הצדדים, בתאונת דרכים קלה שארעה ביום 22.07.2004, בה היו מעורבים בנו של העותר ואחת רונית זברסקי (להלן – המתלוננת). השניים לא הגיעו להסכמה באשר לאשם בגרם התאונה, ולאחר זמן מה שיגר בא-כוחו של העותר מכתב למתלוננת בו נדרשה להיטיב את נזקיו. לאחר אותו מועד, סבלו המתלוננת ובני ביתה מהטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות אשר לוו באיומים מפי גורמים שלא זוהו על ידם. מכוניתה של המתלוננת נמשחה בצבע שחור, צמיגיה נוקבו מספר פעמים ותרנגולת שחוטה הונחה עליה. המתלוננת ואשהּ הגישו תלונות רבות למשטרה המקומית, במהלכם הוצא צו הרחקה נגד העותר. בהמשך הדברים, הוצת ונשרף כליל רכב בו עשתה המתלוננת שימוש, ונעשה ניסיון שלא צלח להצית את בית מגוריה באמצעות תיק שהונח בפתח הבית ובו מכלי בנזין, קרטונים ועיתון שהוצת.

3.הרשעתו של העותר בניסיון ההצתה נעשתה, בין השאר, בהתבסס על טביעות אצבעותיו שנמצאו על נייר העיתון שנועד להצית את האש בפתח ביתה של המתלוננת. אשר לשאר העבירות, הרשעתו בהם יוסדה, רובה ככולה, על מצרף של ראיות נסיבתיות. בין השאר, מצויות בהן תמונת אדם המנסה להצית את דירת המתלוננת, כפי שזו נתפסה במצלמת מעקב שהתקינה המתלוננת; שתיקת העותר, טענת אליבי כבושה ושקרים שונים שנתפס בהם; אמירה שנאמרה בפני מדובב משטרתי; קיומו של מניע; רישום חלקי שנעשה על ידי המתלוננת של מספר אופנוע שנראה בקרבתה ובקרבת רכבה, אשר התברר כי העותר עשה בו שימוש; דמיון בין העותר לרוכב האופנוע שתואר על ידי המתלוננת; התאמה בין מועדי שיחות הטלפון המאיימות לדרישת התשלום של העותר ועוד כיוצא באלה. בערעור, חזר בית משפט זה (מפי השופט א' א' לוי) על ההלכה המוכרת לפיה הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות ובחינתן צריכה להיעשות על יסוד ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים שבידי בית המשפט. הוא הבהיר כי "משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שניתן יהיה להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת ויחידה שאין בלתה, אשר בכוחה להוביל להרשעה. בתוך כך יש להבהיר כי ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן כשלעצמה כוח 'מחשיד' בלבד, עשויות להשתלב זו בזו עד כי לקיבוצן יהיה משקל ראייתי מפליל". במקרה זה, מצא בית משפט זה כי נוכח התשתית העובדתית שנפרסה, המסקנה היחידה האפשרית ממסכת הראיות הנסיבתיות מובילה להרשעתו של העותר בדין, בעבירות שהואשם בהם.

4.בעתירה זו, טוען העותר כי האופן בו בחר בית משפט זה לפרש את ההלכה הקיימת ביחס להסקת מסקנות ממסכת ראיות חפציות ונסיבתיות, אינו מתיישב עם ההלכה הקיימת, ויש בו כדי להצדיק דיון נוסף. ברם, טענתו, לפיה המתווה הנורמטיבי לפיו פעל בית המשפט עומד בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון – נותרה סתומה ונטולת ביסוס. עיון בעתירה מגלה כי עיקר טענותיו של העותר מכוונות לכך שבית המשפט לא דן בהיפותזות שונות, אשר הוא סבור שיש בהם כדי להקים ספק סביר ביחס לאשמו בדין, וזאת לאור החסר הראייתי בפרשה כולה. בית משפט זה פסק לא אחת כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף בו שבים ובוחנים האם הרשעה או זיכוי היו מעוגנים כראוי בחומר הראיות או האם עקרונות הדין יושמו בצורה נכונה (ראו: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2) 661, 663; דנ"פ 3993/93 בוסקילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משכך, העתירה אינה מגלה מקום לדיון נוסף, ודינה להידחות.

העתירה נדחית.