דנ"פ 5806/07 טל יובל נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' ריבלין, א' חיות וד' ברלינר ) בע"פ 5160/06 יובל טל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין ) שניתן ביום 17.6.07, בו נדחה פה-אחד ערעור העותר.

1.

נגד העותר הוגש כתב אישום אשר ייחס לו את ביצוען של שתי עבירות של סחיטה באיומים, האחת לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); והשנייה לפי סעיף 428 רישא לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, בשנת 2003 היה העותר שותף בחברה (להלן: חברה א' ) אשר הקימה רשת תקשורת בחברה אחרת (להלן: חברה ב' ), בה כיהן א.א. (להלן: המתלונן ) כמנכ"ל. בין השניים שררו יחסי ידידות. מחלוקת עסקית אשר התגלעה בין שתי החברות יושבה בהכרעת בורר, לפיה חויבה חברה א' בתשלום סך של 363,619 ₪ לחברה ב'.

על-פי הנטען באישום הראשון, סמוך לחודש מרץ 2003 פנה העותר למתלונן ואיים עליו כי יחשוף מידע הנוגע למערכת יחסים אינטימית שניהל המתלונן עם ב' (להלן:

המתלוננת ), אשר עבדה באותה עת בחברה ב' והייתה כפופה למתלונן. זאת, על-מנת לגרום למתלונן לפצות את חברה א' בגין הסכום שחויבה בו כלפי חברה ב'. בסמוך לכך, פנה העותר גם למתלוננת, והציג בפניה תמונה בה היא נראית לבושה בלבניה בלבד, באומרו כי הוא חייב להשיג את סכום הכסף האמור מחברה א' בכל מחיר. על-פי הנטען, פעל האיום את פעולתו, והמתלונן אכן שילם לעותר סכום של 390,000 ₪ על מנת-למנוע את הפרסום.

על-פי הנטען באישום השני, כשנה לאחר מכן, במהלך חודש פברואר 2004, פנה העותר בשנית אל המתלונן, ובפעם זו דרש ממנו תשלום סכום של 50,000$, בגין הפסד שכביכול נגרם לו בעטיו של המתלונן. לאחר מכן התקשר הנאשם אל המתלוננת פעמים אחדות, ואיים עליה באומרו: "חייב להשתמש בכל מה שיש לי, כי אין לי ברירה". בפעם זו, חרף האיומים, לא שילם המתלונן את הסכום שנדרש ממנו.

2.

בתום שמיעת הראיות בפרשה הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט ז' כספי ) את העותר בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק בגין האישום הראשון, ובעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק בגין האישום השני. את הכרעת דינו ביסס בית המשפט המחוזי על קביעות מהימנות ביחס למתלונן, למתלוננת ולעותר. ביחס למתלונן קבע בית המשפט המחוזי כי "קשה לסמוך על דבריו ולבטוח במהימנותו" , אם כי טמון בדבריו "גרעין של אמת" ; ביחס למתלוננת קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן לבטוח בעדותה ללא סייג; ואילו ביחס לעותר קבע בית המשפט המחוזי כי "גרסתו אינה מהימנה" וכן כי ביחס לחלק מעדותו העותר אף "משקר באופן ברור" . בהתאם לקביעות מהימנות אלה התווה בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו, בהסתמכו, בעיקר, על גרסתה של המתלוננת.

באשר ליסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים, ציין בית המשפט המחוזי כי סחיטה באיומים מכוונת לאלץ אדם לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו, וכי מבחנו של האיום הוא מבחן אובייקטיבי. ביחס לאישום הראשון, קבע בית המשפט כי במסגרת המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר נשמע בדברי העותר למתלוננת איום ברור, לאחר שהדגיש בפניה כי ישתמש במה שיש לו כדי לקבל את הכסף שדרש. נקבע, כי גם לה עצמה, כמו לכל שומע אובייקטיבי, ברור היה, כי התמונות היו חלק ממה שהיה לו. באשר לאישום השני, ציין בית המשפט כי המתלוננת ראתה בפניית הנאשם אליה משום איום ברור כלפיה, בחשיפת יחסיה האינטימיים עם המתלונן, ואף מצא כי גם מן הבחינה האובייקטיבית כללו דברי העותר, בנסיבות העניין, איומים ברורים לכך שיעשה שימוש בכל מה שבידו.

3.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ערער העותר לבית המשפט העליון. בערעורו העלה העותר מספר טענות, אשר עיקרן ניסיון לקעקע את קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי. כך, למשל, טען כי "גרעין האמת" בגרסת המתלונן אינו מוגדר דיו, כך שלא ניתן להשתית עליו ממצאים; וכי המתלוננת הייתה מעורבת במערכת יחסים רומנטית עם המתלונן ועל כן תמכה בגרסתו. כן טען העותר כי לא הוכח היסוד העובדתי בעבירה, היות ואין בדברים שאמר איום קונקרטי בעשיית מעשה כלשהו באם לא ייעשה כרצונו, המנוסח בצורה של "אם לא... אז...".

4.

ביום 17.6.07 דחה בית המשפט, מפי השופטת ד' ברלינר ובהסכמת השופטים א' ריבלין

ו א' חיות , את ערעורו של העותר. בפסק-דינו קבע בית המשפט כי הגרעין הקשה בטיעוני העותר בערעור עניינו קביעות המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, אשר הותרתן על כנן אינה מותירה פתח להתערבות בממצאים שנקבעו על-ידו. בית המשפט העליון הדגיש בהקשר זה כי ערכאת ערעור אינה ממהרת להתערב בקביעות מהימנות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקביעות מהימנות מנומקות כדבעי, זהירות ומאוזנות כבעניינו של העותר. באשר לטענת העותר לפיה איום מתקיים רק שעה שהוא מנוסח באופן ברור לפי הנוסחה של "אם לא... אז...", קבע בית המשפט כי "הדרישה למבנה נוסחתי מעין זה היא פשטנית, אפילו מיתממת אינה עולה בשום צורה ואופן לא מלשון סעיף 428 לא מתכליתו, ובאופן כללי מעקרת את עבירת הסחיטה מתוכן." בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי ההגדרות הכלולות בסעיף 428 לחוק הן הגדרות "סל" אשר נועדו ללכוד בתוכן כל סוג של פעילות אנושית, וכי בענייננו גם הצגת תמונה יכולה להוות איום קשה וחמור. בלשונו של בית המשפט:

"האמירה הידועה כי תמונה אחת שווה אלף מילים רלוונטית ונכונה. הצגת התמונה לצד, ובמקביל לדרישה כי המתלונן ישלם את הכסף מהווה איום ברור. כאשר לכך מצטרפת האמירה כי המערער יעשה שימוש "במה שיש לו", זוהי כבר תוספת בוטה ומפורשת שיש בה כדי להעצים את האימה. האמירה אינה מותירה מקום לכל ספק באשר לכוונת הדובר... במקרה הנוכחי המבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי חד הם: את האמירה כי המערער יעשה שימוש במה שיש לו (שהוצג פיזית) היה מבין כל אדם סביר כאיום, וכך הבינו זאת גם המתלונן והמתלוננת. המאיים התכוון בדרך זו לקבל את הכסף, והבהיר גם זאת בצורה חד משמעית כאשר אמר שהוא מוכרח לקבל את הכסף." (פסקה ח' לפסק-הדין)

בנסיבות אלה דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר על הרשעתו. גם ערעור העותר על חומרת העונש שנגזר עליו נדחה, נוכח קביעת בית המשפט כי גזר הדין מנומק היטב; כי יש בו ביטוי לכל ההיבטים הרלוונטיים; וכי הענישה הראויה מחייבת מאסר בפועל, כאשר התקופה שקצב בית המשפט המחוזי הינה מידתית והולמת.

5.

הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת לפניי מופנית נגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בקשה זו מושתתת על הטענה כי פסק-הדין מנוגד לפסיקה הקיימת, בהרחיבו ללא גבול את סוגי ההתנהגויות הכלולים בעבירת הסחיטה באיומים. בין היתר, טוען העותר כי הגדרת עבירת הסחיטה באיומים כ"עבירת סל", אשר עשויה להיכלל בה כל התנהגות אנושית, הינה מסוכנת ובלתי חוקתית, מנוגדת לעיקרון החוקיות, ומהווה הלכה חדשה ומרחיקת לכת. בעתירתו חוזר העותר על הטענה לפיה בפסק-הדין ויתר בית המשפט על הדרישה לקיומו של איום במעשה קונקרטי כלשהו, ובכך הנמיך את הדרישות הקבועות בחוק ובהלכה הפסוקה על-מנת להרשיע אדם בעבירת הסחיטה באיומים. העותר אף טוען בהקשר זה כי את החסר מבחינת היסוד העובדתי השלים בית המשפט באמצעות ההיגיון וניסיון החיים, דבר האסור אף הוא לטענתו, על-פי הפסיקה ועיקרון החוקיות. עוד טוען העותר כי בניגוד לחוק ולפסיקה קבע בית המשפט בפסק-דינו כי איפיון התנהגותו של העותר נבחן על פי תוצאותיה של התנהגותו, אשר למעשה כלל אינן מהוות יסוד מיסודות העבירה. העותר אף מבקש לטעון נגד לשון החוק, הכוללת את יסוד האיום בהתנהגות כחלופה אפשרית לצורך הרשעה בעבירת הסחיטה באיומים, וגורס כי נוסח זה של החוק נבע מ"הליך חקיקה חפוז".

6.

לאחר שבחנתי את טענות העותר באתי לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות. על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא פסיקתה של הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף. בית משפט זה פסק לא אחת כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף בו שבים ובוחנים האם הרשעה או זיכוי היו מעוגנים כראוי בחומר הראיות או האם עקרונות הדין יושמו בצורה נכונה (ראו: דנ"פ 7238/06 ענקרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ"פ 3993/93 בוסקילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2) 661, 663; ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101). בעניינו של העותר, הגם שבא-כוחו ניסה לעטות את קביעותיו של בית המשפט בלבושה של הלכה כללית חדשה וקשה, אין הדבר כך. בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה וקשה. בית המשפט יישם את החוק וההלכה הפסוקה על נסיבותיו של מקרה נתון, כאשר עיקר הכרעתו התבסס על קביעות מהימנות ולא על ניתוח משפטי. משכך, העתירה אינה מגלה עילה לדיון נוסף, ודינה להידחות.

7.

לגוף העניין, יצוין עוד כי מרבית טענותיו של העותר מבוססות על קריאה שגויה של פסק-הדין נשוא העתירה, כמו גם על אי הבנת מהות העבירה לפי סעיף 428 לחוק והפסיקה אשר פירשה סעיף זה. כך, למשל, בניגוד לטענת העותר, בית המשפט לא ויתר בפסק-דינו נשוא העתירה על דרישת קיומו של איום קונקרטי, אלא קבע עובדתית כי בעניינו של העותר דרישה זו מתקיימת. זאת, נוכח אמירת העותר כי "יעשה שימוש במה שיש לו", לצד הצגת התמונה ובמקביל לדרישה כי המתלונן ישלם את הכסף. באשר לשימוש שעשה בית המשפט בהיגיון הפשוט ובניסיון החיים, הרי שבניגוד לטענת העותר אין בכך כל פסול. כאשר בית המשפט נדרש להעריך דרכי התנהגות ועדויות נסיבתיות, לעיתים קרובות מדובר ב "מסקנה שבהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים"

(ראו, למשל, ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב , פ"ד לט(1), 293 (להלן: עניין לביב )). גם הטענה לפיה בפסק-דינו קבע בית המשפט, בטעות, כי תוצאת ההתנהגות מהווה יסוד מיסודות העבירה, הינה טענה שגויה ומוטעית. בית המשפט ציין בהקשר זה כי את פליליות האיומים יש לבדוק על-פי הכוונה או המטרה של המאיים, ולא לפי תוצאת האיום, אשר רלוונטית רק לגבי סעיף 428 סיפא.

8.

לסיום, יוער כי טענותיו הרבות של העותר נגד קביעת בית המשפט לפיה הגדרת ההתנהגויות השונות הנכללות בגדר סעיף 428 הנה "הגדרת סל" מופנות, למעשה, נגד לשון החוק, אשר היא הנוקטת בלשון מרחיבה ומכלילה בגדרה של העבירה מגוון התנהגויות. הוראת החוק נותנת ביטוי לערכים המוגנים בה ולהכרה בכך כי העבירה של סחיטה באיומים יכולה להיות מבוצעת בדרכים רבות ושונות. כך, בעניין לביב , עליו מסתמך העותר בטענותיו, ציין בית המשפט מפורשות בהקשר זה כי:

"אין רבותא בכך, שלביב לא אמר בפירוש או ברמז משהו ממנו משתמעים סחיטה או איום - כפי שציין השופט קמא - שהרי אילו עשה כן, היה בכך כדי להוות איום בעל-פה הכולל גם איום בעל-פה המשתמע מכללא...

לגבי האישום השני עלינו לפרש התנהגות, ואין לפרשה כהתבטאות בכתב, או בעל-פה בפירוש או ברמז, שאם לא כן, נמצאים אנו מרוקנים מתוכן את עבירת איום בסחיטה בהתנהגות, שהוכללה על-ידי המחוקק, באופן מפורש ומכוון, בסעיף 428 לחוק, באמצעות התיקון משנת 1980." (עמ' 301-302).

אשר על כן, העתירה נדחית.