בש"פ 1996/03 סהאר אבו סלימן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר ביחד עם אחרים מואשם בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, באיומים ובהכשלת שוטר במילוי תפקידו. על פי כתב האישום, במהלך סיור שיגרתי בעיר לוד הבחינו שוטרים בנהג רכב (הוא נאשם 4 בכתב האישום) כשהוא משוחח בטלפון תוך כדי נהיגה. השוטרים הורו בכריזה לנהג הרכב לעצור, אך הוא לא שעה לכך, האיץ את מהירות נסיעתו, עד שעצר בסמוך למיתחם משפחת אבו חג'אג' ושם נטש את הרכב בריצה. השוטרים ירדו מהניידת ואחד מהם רץ בעקבות הנהג שנמלט ותפס אותו. בעקבות זאת התאסף קהל רב במקום אשר ניסה לסייע לנאשם 4 להימלט, וחלקו אף תקף את השוטרים והיכה בהם, עד כי היה צורך להזעיק תגבורת משטרתית למקום. כאשר הגיעה ניידת התגבורת למקום, הותקפו גם שוטרי התגבורת. באותו שלב, רץ העורר לעבר השוטרים כשהוא אוחז בידו קרש עם מסמרים ומניף אותו במטרה לתקוף אותם. נסיונו לא צלח שכן השוטרים הדפו אותו והורידוהו לקרקע ועצרו אותו. בעקבות האירוע נחבלו השוטרים ונזקקו לטיפול רפואי, ונגרם נזק לניידת המשטרתית.

3.בית משפט השלום ראה להגביל את בירור ההיבט הראייתי לארוע הנוגע לנסיון העורר לתקוף את השוטרים כשהוא חמוש בקרש מסומר. הוא מצא כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורה, כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנות, וכי אין מקום להחלת חלופה בנסיבות הענין. בית המשפט המחוזי אימץ גישה זו.

4.בא-כוח העורר משיג על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. הוא מפנה לדו"חות השוטרים שהיו במקום ככל שהדבר נוגע לאישום בדבר איומי התקיפה בקרש המסומר כי אין בהם ראייה לביצוע עבירה על-ידי העורר. כן ציין כי שאר הנאשמים המואשמים בהשתתפות בהתפרעות, פרט לנאשם 1, שוחררו בערובה. עוד נטען על-ידיו כי העורר היה משוחרר במשך 5 ימים ואחר כך נעצר מחדש – צעד שהוא, כשלעצמו, נדיר. מכל הטעמים הללו נטען כי יש לשחרר את העורר מהמעצר.

טוענת באת-כוח המדינה בתשובה כי יש להשקיף על ארוע נסיון התקיפה של העורר עם הקרש המסומר על רקע התקיפה ההמונית שהתחוללה כלפי השוטרים, ויש להתייחס לעורר כאילו הצטייד בכלי נשק במטרה לפגוע בהם פגיעה קשה. לענין טענת האפלייה בין העורר לשאר הנאשמים, מתחה אבחנה בין חלקם של האחרים בארועים לחלקו של העורר.

5.נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ואלה מסקנותי:

ראיות לכאורה

התביעה אינה חולקת על-כך שלפחות בשלב זה של ההליך אין לבסס החלטת מעצר על ראיות באשר להשתתפותו של העורר בהתפרעות, אלא ככל שהדבר נוגע לאישום בדבר נסיון התקיפה מצדו עם הקרש הממוסמר, כמפורט בסעיף 9 לכתב האישום. אשר לאישום זה, בדיקת דו"חות הפעולה של השוטרים מצביעה על כך שיש תשתית ראייתית לכך שבמהלך ההתפרעות, זוהה העורר כמי שרץ אל עבר השוטרים כשהוא מחזיק קרש עם מסמרים ומניף אותו בצורה מאיימת כלפיהם, במטרה לתקוף אותם. השוטרים הצליחו להורידו לרצפה ולהכניסו לניידת, כאשר תוך כדי ביצוע המעצר הוא השתולל והשתמש בכח. (דו"ח פעולה של אהרון יוגב מ - 31.1.03). יש לציין כי העורר עצמו הודה בחקירתו כי יצא מביתו והחזיק קרש (עמ' 2 להודעה מיום 31.1.03) אלא שהוא גרס כי לא התכוון לתקוף את השוטרים ונתן הסבר בלתי קוהרנטי. הוא מוסיף בהודעתו: "אני זרקתי את הקרש וניסיתי לברוח ואז תפסו אותי השוטרים ונתנו לי מכות והכניסו אותי לניידת."

קיומם של זכ"דים של שוטרים אחרים שאינם מציינים במפורש כי העורר החזיק קרש ואיים עליהם אינם עומדים בסתירה לראיות הקיימות המשמשות תשתית לכאורה לאישום כנגד העורר. במהלך ההתפרעות הקשה סביר להניח כי לא כל שוטר שהיה נוכח במקום ראה כל פרט שהתרחש בארוע.

6.עילת מעצר וחלופת מעצר

אין ספק כי העבירה המיוחסת לעורר מולידה עילת מעצר. המדובר בנסיון תקיפה חמור כנגד שוטרים במהלך התפרעות המונית כאשר העורר מצוייד בנשק-קר. ניתן להניח כי אילו התממשה העבירה, היה עלול להיגרם לשוטרים או מי מהם נזק גוף חמור ביותר.

עם זאת, ראוי, כמצוות החוק, לשקול אפשרות שחרור העורר בחלופת מעצר העשויה להגשים את מטרת המעצר בדרך שתפגע פגיעה פחותה בחירותו. לעורר עבר פלילי, ועיון בגליון העבירות שלו מעלה כי הוא מורכב רובו ככולו מעבירות סמים. לעומת זאת, העבירה המיוחסת לו באישום שלפנינו היא מסוג ואופי אחר לחלוטין, ונעשתה על רקע התפרעות המונית, שנראה כי העורר בשלב מסוים לקח בה חלק. מאחר שאין לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות, עשוי להיות כי הארוע האמור מבחינתו הוא ארוע חריג מסוגו, ואם כך הדבר, יש בכך כדי להפחית ממסוכנותו. ראוי לציין כי נאשמים אחרים, פרט לנאשם 1, שוחררו בערבות, אף שנראה כי חלקם בהתפרעות היה שולי יותר, וקיימת אבחנה בין עניינם לעניינו של העורר מבחינה זו.

חרף חומרת המעשה המיוחס לעורר, הרי נוכח האפשרות כי מדובר במעורבתו בארוע אלים שהוא חריג מבחינתו, באתי לידי מסקנה כי יש להחיל לגביו חלופת מעצר, אשר תענה על שיקול ההגנה על שלום הציבור מצד אחד, ותפחית את הפגיעה בחירותו האישית של העורר מצד שני. במסקנה זו לא ייחסתי משקל לעובדה כי העורר שוחרר למספר ימים בעת שההליך נדון בבית משפט השלום, וזאת מטעם דיוני - טכני שאינו מהותי.

אני מורה, איפוא, על שחרורו של העורר בחלופת מעצר אשר תכלול תנאי של מעצר בית מלא וכן ערבויות כספיות הולמות שתינתנה על-ידי העורר ועל-ידי צדדים שלישיים.

אני מחזירה את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת מיקומו של מעצר הבית ודרכי הפיקוח על העורר במסגרתו, וכן לצורך לקביעת היקף הערבויות שתינתנה, לאחר בירור הנתונים הצריכים לענין.