בש"פ 2016/13 מדינת ישראל נ. מופיד דבסאן

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 14.3.2013 במ"ת 43642-02-13 (כב' השופט נ' אבו טהה ), אשר הורה על שחרור המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום

המייחס לו ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק, וחבלה במזיד לפי סעיף 413ה לחוק.

ברקע לאישומים מצויה המסגרת העובדתית הבאה:

ביום 10.1.2013, בסמוך לשעה 23:00, הגיע מוחסין אלכמלאת (להלן: "מוחסין") לביתו, כשהוא שתוי, והחל להשתולל בבית. בעקבות התנהגותו זו, הזמינו אחותו ובתו ניידת משטרה למקום. כאשר הגיעו השוטרים בעקבות הקריאה, החל מוחסין לצעוק לעברם ואף לתקוף אותם. עקב כך הודיעו לו השוטרים כי הוא עצור, והחלו להובילו לכיוון ניידת המשטרה. במקום החלה התקהלות, והשוטרים במקום הזעיקו תגבורת. כפי הנטען בכתב האישום, בחסות ההתקהלות תקף המשיב, יחד עם אחרים, את השוטרים שהיו במקום, תוך שזרקו לעברם "בלוקים", אבנים גדולות, מוטות ברזל ומקלות עץ. אחד השוטרים נפגע בראשו מזריקת האבנים, נותח ואושפז למשך מספר ימים. כמו כן חש שוטר נוסף ברע כתוצאה מהמכות שספג. התוקפים אף גרמו נזק רב לניידות המשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בגדר ראיות לכאורה, הגישה התביעה הודעותיהם של שני עדי ראייה שהיו במקום האירוע, וציינו כי ראו את המשיב זורק אבנים על השוטרים. כן צוין בבקשה כי המשיב דרוש לחקירה מזה כחודש ימים, ואולם נמנע הוא מלהתייצב במשטרה, באופן המחזק את הראיות נגדו. עוד הודגש כי למשיב עבר פלילי לרבות ריצוי מאסר קודם בן 15 חודשים.

2.

ביום 14.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים (כב' השופט

נ' אבו טהה ). לאחר עיון בחומר החקירה שהונח לפניו, לרבות שתי ההודעות שהגישה המשטרה, ציין בית המשפט המחוזי כי "המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב אם כי בעוצמה נמוכה שלא מצדיקה מעצרו עד תום ההליכים...". הודגש כי על אף ראיות אלה, המשטרה לא טרחה להפריך את טענת המשיב לפיה בזמן הרלוונטי כלל לא היה במקום האירוע אלא בעיר מרוחקת. כך לדוגמא, טענת האליבי של המבקש לא נבדקה כראוי. עוד נמצא חיזוק לגרסת המשיב בדוחות משטרה ואנשי מודיעין אשר ביקרו בבית הורי המשיב בעיר בה התרחש האירוע, כאשר פעם אחר פעם נמסר כי המשיב עזב את הבית לפני כחודשיים. הודגש כי המשטרה לא ערכה עימות בין המשיב לבין המודיעים, ואף לא ביצעה מסדר זיהוי. נוכח האמור, נקבע כי עוצמתן המוגבלת של הראיות משליכה על עוצמת עילת המעצר, ואשר על כן ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת לכאורה מהמשיב באמצעות מעצר בית מלא בבית הוריו, לצד פיקוח הדוק, ערבויות והפקדה כספית. מכאן הערר שלפני.

3.

לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא בקביעתו שהתשתית הראייתית לכאורה אינה מצדיקה את המשך מעצרו. הוסף כי גרסת האליבי שהציג המשיב אינה שוללת את האפשרות לפיה במועד האירוע היה באיזור ההתרחשות. הודגש כי לא היה בפעולות החקירה הנוספות עליהן הצביע בית משפט קמא כדי לשפוך אור על שאלת מקום הימצאותו של המשיב, שכן בכל מקרה לא היה בהן כדי לשלול את הימצאותו בזירת האירוע. נטען כי עדי הראייה זיהו את המשיב "בוודאות", ועל כן לא הייתה חובה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי או עימות בינם לבין המשיב.

לשיטת המשיב, דין הערר להידחות. צוין כי כתב האישום שהוגש בנדון כוללני, והמשיב מופיע רק בשוליו, כמי שמבצע את העבירה בצוותא. נטען כי בחודשיים שקדמו לאירוע, ובמהלכו, לא שהה המשיב בביתו, בשל סכסוך עם אביו. הודגש כי אירוע האלימות היה ספונטני, ואין לצפות שהמשיב הגיע במיוחד למקום, שעה שבתקופה הרלוונטית התגורר בעיר מרוחקת. כן הוסף כי אין פירוט קונקרטי של העבירה אותה ביצע המשיב, ומה החלק המיוחס לו.

4.

כידוע, בשלב הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים – לאמור, חזקת החפות ניצבת לימינו – על התביעה להצביע על קיומם של שלושה אלה: ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה מתאימה. כל אחד מתנאים אלה מהווה תנאי סף, שבהיעדר קיומו דין הבקשה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים להידחות. בפועל, הקושי בהכרעה ברבים מתיקי המעצר עד סיום ההליכים הוא דו-מישורי. במישור האחד, עוצמת התנאים חרף קיומם. במישור השני, היחס בין שלושת התנאים במקרה הקונקרטי. ברקע, מצוות המחוקק לתור אחר חלופה למעצר.

כאן, המחלוקת נסובה סביב סוגיית הראיות לכאורה. לאחר עיון, דעתי היא כי הן בנמצא, אך עוצמתן אינה מצדיקה המשך מעצרו של המשיב. ליתר דיוק, עוצמתן, בנסיבות העניין, אינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

בהגיעי למסקנה זו, לא התבססתי על נימוקי בית המשפט המחוזי בדבר בחינת האליבי של המשיב. אין המדובר בטענת אליבי במובן הרגיל. הטענה כי "במקום אחר הייתי" בזמן האירוע, לא התבססה על עדים וראיות אחרות. טענת האליבי אינה עומדת "חזיתית" כנגד מועד ומקום ביצוע העבירה. אלא המדובר בקונסטרוקציה נסיבתית לפיה בדרך כלל המשיב לא נמצא במקום ההתרחשות בתקופה הרלוונטית. הסקה נוספת לפיה המשיב לא היה נוכח בזמן האירוע – יום חמישי בסביבות השעה 23:00 – אינה הכרחית. זאת במיוחד כאשר עולה כי המשיב עבד באיזור אחר במהלך השבוע עד ליום חמישי, אך לא ביום שישי.

אם בכל זאת הגעתי למסקנה שהראיות אינן איתנות דיין כדי להתערב בהחלטת השחרור, דעתי נשענת על קשיים אחרים. הזיהוי של המשיב כמי שלקח חלק באירועים נעשה על ידי שני עדים, כאשר לא ברור בצורה מספקת אם אכן כוונתם הייתה למשיב דווקא. נתון זה לא נבדק על ידי רשויות החקירה. גם אם לא נערך מסדר זיהוי, ניתן היה לבדוק את העניין בדרכים אחרות, למשל בחקירה מקיפה יותר של העדים ביחס לזיהוי. בנוסף, שתי העדויות אינן מתארות בצורה מפורטת מה היה חלקו של אותו אדם שזוהה על ידם. יוצא כי הקושי הראייתי אף משליך על עוצמתה של עילת המעצר – מסוכנות. אחרון, עולה כי אין לקבל את גרסת המזהים באופן מלא. האחד שותף לעבירה והאחר לא הועמד לדין חרף זיהויו כמי שלקח חלק פעיל במעשים על ידי העד השותף.

בהינתן כל אלה, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כמובן, אין באמור לעיל כדי להביע עמדה ביחס להליך העיקרי. כפי שמעצר נאשם עד לתום ההליכים איננו מחייב הרשעתו, כך גם שחרור איננו מורה בהכרח על זיכוי בתום ההליך. ההליך העיקרי במסלולו, והליך המעצר במסלולו. בל נשכח כי הבירור המשפטי של שמיעת ראיות יוצר דינאמיקה עצמאית, השונה באיכותה ממבחני הליך המעצרים – קרי עיון בחומר החקירה. לצד זאת, מבעד לעדשת הליכי המעצר, אין בתוצאה טעות שבדין. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט המחוזי נימק בהחלטתו כי חרף קבלת בקשת המדינה להורות על מעצרם של נאשמים אחרים בפרשה, עניינו של המשיב שונה. אף לכך משקל בנסיבות העניין.

5.

הערר נדחה. ההחלטה לשחרר את המשיב בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי עומדת בתוקף.