בש"פ 208/99 איברהים סכים נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בפני בית משפט השלום באשמה של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. לפי כתב האישום, ביום 14.11.98 הוא תקף את אשתו "בכך שסטר בפניה והיכה אותה בידה וברגלה", וכתוצאה נגרמו לה "מספר שפשופים בפנים ורגישות בקדמת שוק ימין". כמו כן, באותן נסיבות הוא איים על אשתו בכך שאמר לה, בכוונה להפחידה, כי אם ייכנס לאבו-כביר "הוא יהרוג אותה ויזרוק לה על פניה חומצה".

בית משפט השלום (השופטת ז' הדסי-הרמן) נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט סירב. הוא החליט כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. וזו החלופה שבית המשפט קבע:

"ערבות עצמית וצד ג' על סך 7,500 ש"ח. הפקדה במזומנים בסך 5,000 ש"ח, כש2,000- ש"ח יהיו תנאי לשחרור והיתרה על סך 3,000 ש"ח תוך 48 שעות. עד תום ההליכים בתיק יהיה המשיב במעצר בית מלא על פי חלופה שתוצע ותאושר ע"י בית המשפט. לא יתמלאו התנאים, ישאר במעצר עד תום ההליכים בתיק".

מאוחר יותר, אותו יום, קבע בית המשפט, ללא התנגדות התביעה, כי "מעצר הבית יהיה בבית האם (ברח' דונולוב הרופא 4 ביפו). כמו כן, אני אוסרת על המשיב ליצור כל קשר עם המתלוננת, בין במישרין ובין בעקיפין".

העורר הגיש ערר על החלטת זאת. הוא ביקש שבית המשפט יאפשר לו לצאת לעבודתו, ויגביל את מעצר הבית לשעות שלאחר העבודה. אך בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) דחה את הערר.

עכשיו, בערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, חוזר העורר על אותה בקשה. בטעון בפני, בכתב ובעל-פה, הציג העורר את המצוקה הנגרמת לו ולמשפחת אמו, מצוקה כלכלית ונפשית, כתוצאה ממעצר הבית בו הוא נתון זה חודשיים. אולם מצוקה זאת, אף כי היא שיקול, אין בה כשלעצמה כדי להכריע את הכף. מעצר בית, על פי טיבו, אף שהוא נוח יותר ממעצר בכלא, יוצר מצוקה, וגם אם המצוקה בה שרוי העורר גדולה יותר מן הרגיל, אין די בכך כדי לשחררו ממעצר זה. השיקול העיקרי מלכתחילה הוא שיקול הסכנה. עם זאת, אם היציאה לעבודה מתאפשרת בתנאים שאינם מגבירים את הסכנה הצפוייה מן הנאשם, ומכל מקום אינם מגבירים אותה באופן מהותי, אפשר וראוי להתחשב גם במצוקה האישית של הנאשם.

בנסיבות המקרה שוכנעתי כי אפשר להקל בתנאי השחרור של העורר בלי שיהיה בכך כדי לגרום סכנה נוספת למתלוננת. ממילא העורר אינו נתון במעצר, אלא במעצר בית, שעל-פי טיבו הוא בנוי על אמון מצד בית המשפט שהנאשם לא יפר את תנאי המעצר. בית המשפט סבר כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק במעצר בית, והתביעה לא ראתה לנכון, ולדעתי בצדק, לערור על החלטה זאת. ככל הידוע, העורר לא הפר את האמון שבית המשפט נתן בו. אין לו כל עבר פלילי. הבקשה היא שיאופשר לו לצאת מבית אמו ביפו כל יום מימי העבודה, בשעת הבוקר, לעבודתו כממונה על רחיצת מכוניות בחניון שברמת-אביב, ולחזור עם סיום עבודתו לבית אמו. בעל החניון, מר עופר כהן, המעסיק את העורר כבר יותר משנתיים, מוכן לערוב לנוכחותו של העורר במקום העבודה. הוא הופיע לדיון גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית משפט זה, מתוך גילוי רצון לסייע לעורר וליטול עליו אחריות להתנהגות העורר במקום העבודה. אכן, היציאה לעבודה בחניון שברמת אביב רק תרחיק את העורר ממקום מגוריה של אשתו ביפו, והפרקליטות לא הצליחה להסביר כיצד יהיה בכך להגביר את הסכנה לאשתו.

כמו כן, צו הגנה שהוצא על ידי בית המשפט למשפחה אוסר על העורר להתקרב לבית אשתו, ונראה שהעורר מקיים צו זה.

נוסף לכך יש לציין כי בינתיים הודה העורר באישום נגדו בבית משפט השלום והורשע בדין. בית משפט השלום ציין בהחלטה לעניין הטיעונים לעונש, כי העורר ואשתו "נתונים בהליכי גירושין עם סיכוי כלשהו לאיחוד המשפחה ושלום בית". לכן ביקש בית המשפט תסקיר של שירות המבחן, וקבע מועד לקבלת התסקיר בתחילה חודש מרץ.

בנסיבות אלה אני סבור כי ניתן וראוי להיענות לבקשת העורר. לפיכך אני מחליט כי העורר יהיה רשאי לצאת מבית אמו, בו הוא שוהה במעצר בית, לעבודתו בחניוני דן-אל בע"מ, שברחוב קהילת סלוניקי, בנאות אפקה, בימים א' עד ה'. הוא יהיה רשאי לצאת מביתו בימים אלה בשעה 07:00, לשהות במקום עבודתו עד שעה 17:00, ולשוב במישרין לבית אמו לא מאוחר משעה 18:00. בימים אלה הוא ישהה במעצר בית בבית אמו מן השעה 18:00 עד השעה 07:00 למחרת. בימים ו' ושבת הוא יהיה נתון במעצר בית מלא בבית אמו. הבעלים של החניון, מר עופר כהן, שהודיע כי הוא נמצא בחניון רוב שעות העבודה, ובהעדרו נמצא בחניון מנהל עבודה, התחייב שתימסר מיד הודעה למשטרה על ידו או על ידי מנהל העבודה, אם העורר יעזוב את החניון בשעות העבודה. הוא הסכים לערוב להתחייבות זאת בערבות צד ג' בסך 7,500 ש"ח. לפיכך אני קובע כי האפשרות של העורר לצאת לעבודתו כאמור מותנית במתן ערבות צד ג' על ידי מר עופר כהן על סך 7,500 ש"ח בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

יתר התנאים לשחרור מן המעצר שנקבעו על ידי בית משפט השלום, לרבות האיסור ליצור כל קשר עם אשתו, עומדים בתוקפם.

אם העורר יפר תנאי מתנאי השחרור, הוא יעצר עד תום ההליכים נגדו. בא-כוח העורר מתבקש להסביר לעורר את תנאי השחרור.

לסיכום, אני מקבל את הערר וקובע כי העורר יהיה רשאי לצאת מבית אמו לצורך עבודתו כאמור לעיל.