בש"פ 3756/07 רמזי מסרעואה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אוהד ), בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לביטול התנאים הנלווים לשחרורו למעצר בית, כפי שנקבעו

בהחלטתו של בית משפט זה ביום 2.5.07.

1.

ביום 8.5.05 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, בגדרו נטען, כי במשך תשעת חודשי נישואיהם נהג העורר להכות את אשתו (להלן: "המתלוננת"), ופעמים רבות אף גרם לה פציעות וחבלות. בנוסף נטען, נהג העורר לאנוס את המתלוננת ולבצע בה מעשי סדום בניגוד לרצונה. העורר אף איים על המתלוננת וכפה עליה להתלוות אליו לתחנת המשטרה ולמסור הודעה שקרית.

בגין אלה, יוחסו לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, לפי סעיפים 345(א)(1), 347(ב), 382(ב)(1), 382(ג) ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובחלוף תשעה חודשים, הוארך מעצרו בתשעים ימים נוספים. בחלוף תקופה זו, הגישה המשיבה בקשה שניה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים. בהחלטתו מיום 2.5.06 קבע בית-משפט זה (בש"פ 2340/07, כבוד השופטת מ' נאור ), כי אין מקום להורות על הארכת מעצר נוספת, והחליט לשחרר את העורר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית בבית אביו ובפיקוחו. באותה החלטה נקבע, כי לעורר יוצמד איזוק אלקטרוני, וכי העורר ואביו יחתמו על ערבות עצמית בסך מאה אלף שקלים. כעולה מהחלטתה של השופטת נאור, הטעם העיקרי לשחרורו של העורר לחלופת מעצר היה תקופת המעצר הארוכה והתמשכות ההליכים הצפויה בעניינו, אשר הובילו לשינוי בנקודת האיזון בין זכותו של העורר לחרות לבין אינטרסים אחרים העומדים על הפרק.

3.

בחלוף מספר חודשים, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאפשר לו לצאת לעבודה, בפיקוח מעסיקו, תוך שזה מתחייב להסיעו ולהחזירו בכל יום אל מקום עבודתו וממנה.

4.

ביום 29.1.07 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אוהד ) על הגשת תסקיר מעצר, אשר יבחן האם ניתן לאפשר לעורר לצאת לעבודה, בתנאים שהוצעו מטעמו (ב"ש 94271/06). ביום 14.3.07, הוגש לבית המשפט התסקיר האמור, ובו המלצה בלתי מסוייגת להיענות לבקשת העורר, נוכח התרשמות שירות המבחן כי לא קיים סיכון כלפי גרושתו, המתלוננת. שירות המבחן התרשם בנוסף כי מעבידו שהציע לפקח עליו, "מבין את משמעות האחריות אליה מתחייב". כמו כן הומלץ על הותרתו של העורר, בסיום יום עבודתו, במעצר בית, בתנאים המגבילים שנקבעו.

5.

ביום 19.3.07, הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מעצר נוסף, במסגרתו ישוחח שירות המבחן עם המתלוננת, על מנת לקבוע האם נשקפת מן העורר מסוכנות כלפיה. תסקיר משלים כאמור הוגש ביום 16.4.07, בו ציין שירות המבחן כי העורר מקיים את התנאים המגבילים ולא יוצר קשר עם המלוננת. שירות המבחן חזר על המלצתו מיום 14.3.07, לאפשר לעורר לצאת לעבודה תחת פיקוח של מעבידו, ולהטיל עליו תנאים מגבילים עם שובו למעצר בית בסיום יום העבודה. ביום 29.4.07, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר. החלטה זו נומקה במסוכנות הנשקפת מן העורר למתלוננת, אשר להשקפתו של בית-משפט קמא, לא קהתה.

6.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לו יציאה לעבודה בפיקוח. לטענת העורר, בכל התקופה בה היה נתון בתנאי מעצר בית מלא, הייתה התנהגותו ללא דופי. לדידו, שגה בית-משפט קמא כאשר לא ייחס משקל מספיק לחלוף הזמן הממושך בו נתון היה בתנאים מגבילים, מבלי שניסה להשפיע על המתלוננת או ליצור עמה קשר כלשהו. זאת, בפרט נוכח המלצות הגורמים המקצועיים בשירות המבחן.

7.

המשיבה מצידה טוענת, כי אי-התייצבותו של העורר לדיונים שנקבעו לו פעמיים בעבר והוצאת צווי הבאה נגדו במעמד הדיון (במועדים 14.12.06 וכן 15.3.07), מצביעה על חשש לשיבוש הליכי משפט, ואף מלמדת כי לא ניתן לתת בו אמון.

8.

לאחר שקילת עמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינו של הערר להתקבל. העורר נתון במעצר מזה כשנתיים, מתוכן, כמחצית התקופה במעצר בית. מאז החלטתו הקודמת של בית-משפט זה –

אשר הורתה על שחרורו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית – התגרשו המתלוננת והעורר, והעורר לא ניסה ליצור עמה קשר. לכך מתווספות ההמלצות החיוביות והבלתי מסוייגות של שירות המבחן המבהירות כי לא נשקף ממנו סיכון למתלוננת. כמובהר, התסקיר השני, מיום 1.4.07, הוגש לאחר ששירות המבחן ערך שיחה עם המתלוננת עצמה, וכאמור, המלצתו נותרה בעינה אף לאחר שיחה זו. עוד יש לציין, כי המתלוננת סיימה מתן עדותה במשפט.

9.

כפי שנפסק בעבר על ידי בית משפט זה, ככל שהדבר אינו פוגע בביטחון הציבור או בהליכי משפט,

ניתן במקרה מתאים לנסות ולאפשר לנאשמים המשוחררים לחלופת מעצר לעבוד ולהתפרנס למחייתם, בכפוף לתנאים אשר יאיינו את מסוכנותם (ראו: בש"פ 1565/07 אלוקיל נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 208/99 סכיס נ' מדינת ישראל , לא פורסם). להשקפתי, חלוף הזמן הרב בו נתון העורר במעצר, בצירוף עם המלצות תסקירי המבחן והנתונים הנוספים שנפרשו בפנינו – המלמדים כי מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת קהתה – מובילים למסקנה כי על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה,

ניתן לאפשר לעורר לצאת לעבודה, בכפוף לפיקוח מתאים.

10.

לא נעלמה מעיני טענת המשיבה בדבר

אי-התייצבותו של העורר לדיוני בית-המשפט בעניינו (לטענתו, היעדרות אחת הייתה בגין מחלה והשנייה בגין שכחה), אולם יש לזכור כי היעדרויות אלה לא נבעו מהפרת תנאי השחרור בערובה, אשר מולאו בהקפדה על ידי העורר. מכאן שאין בהיעדרויות אלה כדי להקים חשש ממשי להימלטות או לשיבוש הליכים.

על יסוד כל האמור, החלטתי לקבל את

הערר. אני מורה כי יותר לעורר לצאת לעבודה בימי חול, בכפוף לתנאים הבאים:

א.

מעבידו של העורר, מר יובל אדרי, ייקחו מביתו ישירות למקום עבודתו, יפקח עליו במהלך כל יום העבודה, ויחזירו בתום יום העבודה ישירות לביתו. בכל תקופת שהותו בבית המגורים ימשיך העורר להיות נתון לאיזוק אלקטרוני.

ב.

מר אדרי יחתום על ערבות אישית בסך 75,000 ש"ח להבטחת פיקוחו, והפקדת הערבות הינה תנאי מוקדם ליציאת העורר לעבודה.

ג.

על העורר חל איסור מוחלט ליצור קשר כלשהו עם המתלוננת. גם במסגרת שעות עבודתו, לא יתקרב העורר לעיר מגוריה של המתלוננת.

ד.

יתר תנאי השחרור כפי שנקבעו בידי בית-משפט קמא יעמדו בעינם.