בש"פ 2085/09 מדינת ישראל נ. חנניה דמתי

א.

בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, בתפ"ח 3863-06-08.

ב.

נגד המשיב הוגש ביום 12.6.08 כתב אישום בבית משפט המחוזי (מרכז), המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, למשיב ולחתנו, זכריה גד צומן

סכסוך ארוך שנים בקשר לרישום לזכות הבעלות של המשיב בדירה אותה קנה מצומן. ביום 2.6.08 נטל המשיב אקדח שהיה ברשותו ולאחר דין ודברים קצר, ירה לעבר צומן שתי יריות בכוונה לגרום למותו. צומן נפגע במצחו ובחזהו ונכון ליום הגשת כתב האישום היה מונשם ומורדם. יצוין כבר כאן כי כנמסר בדיון תודה לאל מצבו השתפר.

ג.

בד בבד, עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 7.7.08 קבע בית המשפט המחוזי (מרכז) (מ"ת 3871-06-08, השופטת לורך), כי אף שאין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וכן חלה עילת מעצר סטטוטורית של מסוכנות, יוגש תסקיר בעניינו של העורר על מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר. השופטת נימקה את החלטתה וקבעה, בהיות העורר אדם מבוגר ללא רקע פלילי ובשל הרקע והנסיבות של ביצוע העבירה. התסקיר - ותסקיר משלים - לא המליצו על חלופת מעצר לעורר, מחשש שיפגע בעצמו או שייפגע על ידי גורמים שלישיים. התסקיר הצביע על נטיות אבדניות של העורר ועל כך שלא הפנים את ההשלכות החוקיות למעשיו. דו"ח פסיכיאטרי שהוגש לבית המשפט קבע, כי העורר פיתח במהלך מעצרו תסמונת דיכאונית, ועקב כך אושפז בהסכמתו במב"ן. ביום 12.8.08 קבע בית המשפט המחוזי (מרכז) (מ"ת 3871-06-08, השופט יעקב), כי נטיותיו האבדניות של העורר מגבירות את חזקת המסוכנות שלו, ולכן יש להשאירו במעצר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה בו נטען, כי על בית המשפט להתייחס לחוות הדעת הפסיכיאטריות אשר אינן מציינות את נטיותיו האבדניות של העורר ולא לתסקירי שירותי הרווחה ;

כן נטען, כי יש להתחשב בעברו הנקי של העורר ובנסיבות המיוחדות של האירוע שגרם למעשה שעשה ; לבסוף קבל העורר על כך שבית המשפט כלל לא התייחס לחלופות המעצר אשר נראו כראויות בעיני שירותי הרווחה. ביום 7.10.09 דחה בית משפט זה (בש"פ 8165/08, השופטת חיות) את הערר, נוכח מסוכנות העורר למתלונן ואולי לבני משפחה נוספים. ביום 19.1.09, לאחר דחיות רבות של תחילת המשפט (בעיקר מצידו של המשיב), החליט בית המשפט מחוזי (מרכז) (השופטים טל (סגן נשיא), פינקלשטיין וסטולר) להעביר את התיק להליך גישור בין הצדדים. יצוין כי הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעת מאת פרופ' טיאנו מטעם המשיב, שלפיה סובל הוא ממחלת הדיכאון; אין זה פוטרו מאחריות פלילית אך זו חלקית בלבד; יכול הוא לעמוד לדין, אך אין להתעלם ממחלתו.

ד.

בבקשתה של המדינה להאריך את מעצרו של העורר בתשעים ימים, טוענת המבקשת כי מסוכנותו של המשיב נותרה רבה. המבקשת מסתמכת על החלטת בית משפט זה מיום

7.10.09, בה נקבע כי מסוכנותו של המשיב בעינה בעיקר שכן המתיחות המשפחתית והסכסוך המורכב טרם פגו. כן צוין, כי העיכוב בתחילת המשפט נבע בעיקר מצידו של המשיב, אשר ביקש דחיות חוזרות ונשנות; כן נטען, כי עיכוב ההליכים נובע, בין היתר, מתחילתו של הליך הגישור בין הצדדים, המצריך ארכה לניהול משא ומתן.

ה.

בדיון נמסר מפי באת כוח המדינה כי התקיימה ישיבת גישור, ונדחתה ישיבת התזכורת ליום 17.3.09, שאז ייקבע אם יש צורך במועדי הוכחות. עוד נטען, כי מסוכנות המשיב בעינה, ועל כן יש מקום להארכת המעצר.

ו.

בא כוח המשיב טען, ראשית, כי המשיב המתלונן יוצא לעבודה מזה מחצית שנה, ויש גם מו"מ אזרחי להסדרת הסכסוך בין המתלונן למשיב, תוך נכונות הדדית. נקודת האיזון משתנה כתום תשעה חודשים ואין טעם בהארכה, שעה שהוצעו חלופות מעצר ראויות, אצל אחי המשיב ובישיבה בירושלים.

ז.

לאחר העיון נראה לי - כפי שגם הצעתי לצדדים באולם - להאריך את המעצר בארבעים וחמישה יום מיום 12.3.09. מחד גיסא, המדובר במקרה חמור ביותר, של אלימות גבוהה בגדרי סכסוך משפחתי. מאידך גיסא, המדובר באדם מבוגר בעל עבר נקי. ברי כי האינטרס הכללי צריך להיות, אף ביתר שאת מן הרגיל, סיום התיק בהקדם, בין בתהליך גישור בין בדרך ה"רגילה". תפקידו של בית משפט זה בהקשר דנא הוא בקרת ההליך. הדחיות בתיק ביסודן לא היו לבקשת התביעה. מבחינה זו טרם השתנתה נקודת האיזון, וטענות לעיון חוזר מקומן בהליך המתאים. ההארכה בתקופה קצרה מן המבוקשת מטרתה לאפשר לבית משפט זה, ככל שתתבקש הארכה נוספת, לעמוד על תמונה בהירה יותר, ולצורך זה גם יוגשו - ככל שתהא בקשת הארכה - תסקיר משלים, שיכלול גם עדכון רפואי.

ח.

הבקשה מתקבלת איפוא חלקית במובן זה שהמעצר מוארך ב-45 יום מ-12.3.09.