בש"פ 8165/08 חנניה דמתי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) מיום 12.8.2008, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, גבר כבן 69, עומד לדין בעבירה של ניסיון לרצח, לאחר שזה, על-פי עובדות כתב האישום, ירה בחתנו (להלן: צומן ). ברקע אירוע הירי קיים סכסוך ארוך שנים אשר נסוב על הבעלות בבית שבו מתגורר העורר. העורר טוען כי בשנת 1996 מכר לו צומן בית ברחובות (להלן: הבית ) הסמוך לביתו, ומאז בניגוד להבטחותיו לא דאג צומן לרישומו של העורר כבעליו של הבית. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 2.6.2008 בשעות הערב נטל העורר אקדח המוחזק אצלו ברישיון וכן מחסנית, יצא לרחבה הסמוכה לביתו והמתין לשובו של צומן מן העבודה. סמוך לשעה 21:50 הגיע צומן לביתו והחנה את רכבו בחניה הסמוכה לבית. העורר ניגש לצומן, פתח עמו בשיחה אודות הבעלות בבית ואמר לו "תעביר לנו את הבית", אך צומן לא השיב לעורר כרצונו והמשיך ללכת לכיוון שער ביתו. בשלב זה הוציא העורר את האקדח שהיה בכיסו, הכניס לתוכו את המחסנית, דרך אותו ובמרחק של מטרים בודדים כיוונו אל עבר צומן וירה בו שתי יריות שפגעו בראשו ובפלג גופו העליון השמאלי. כתוצאה מכך נגרמו לצומן פצעי ירי במצח וברקה, שבר דחוס בגולגולת עם דימום תוך מוחי ופצע ירי בחזה באזור הכתף עם שטף דם בתוך שרירי דופן בית החזה. ביום הגשת כתב האישום היה צומן מורדם ומונשם.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 7.7.2008 התקיים דיון בבקשה בפני בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ר' לורך), בו טען העורר כי הירי המיוחס לו בוצע על-מנת לפצוע את צומן ולא להמיתו, אך לבסוף הסכים

לקיומן של ראיות לכאורה תוך שמירת הזכות לטעון ביחס ליסוד הנפשי במסגרת התיק העיקרי. העורר טען כי לא נשקפת ממנו מסוכנות כלפי כולי עלמא אלא לכל היותר מסוכנות לכאורית כלפי צומן בלבד, בהדגישו כי מדובר באירוע ספציפי וממוקד ומייד עם סיומו התייצב בתחנת המשטרה במטרה למסור את אקדחו. העורר ביקש כי שירות המבחן יבחן את חלופת המעצר המוצעת על-ידו ולפיה ישהה באשדוד תחת פיקוח אחיו וגיסתו, בהדגישו את הנסיבות החריגות העומדות ברקע המעשה המיוחס לו, דהיינו גילו המתקדם, מחלת הסוכרת בה הוא לוקה, העדרו של עבר פלילי, תרומתו לחברה וחרטתו. בית המשפט קבע בהחלטתו כי נוכח המסוכנות הסטטוטורית "אין מחלוקת כי קיימת עילת מעצר" וחרף התנגדות המשיבה הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של העורר, בהדגישו כי אין בכך משום הבעת עמדה באשר לשאלה האם נכון יהיה לשחרר את העורר לחלופה המוצעת אפילו ימליץ שירות המבחן על כך.

3.

ביום 30.7.2008 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר בו צוין כי כתוצאה מן הסכסוך שפרץ בין העורר ובין צומן, קיים יחס "קונפליקטואלי" מצד העורר כלפי בתו ומריבות רבות בינו ובין אשתו. כמו כן צוין כי ויכוחי העורר עם אשתו הגיעו עד כדי כך שהוא נעצר לפני כ- 4 שנים והורחק מביתו למספר ימים. עוד עלה מן התסקיר כי העורר סובל ממצוקה קשה ומסר על תחושות רדיפה המתבטאות בכך שאנשים מנסים לפגוע בו, חרדה, קשיים בשינה וצורך בקבלת טיפול תרופתי. כמו כן עלה כי העורר חש עצמו קורבן ועסוק בתחושות אלו עד כי "אינו פנוי כיום להתבוננות בהתנהגותו ובהשלכותיה האישיות והמשפטיות", וכי העורר ביטא עוינות וכעס כלפי צומן, תאר תחושות זלזול מצד חתנו, כמו גם תסכול וחוסר אונים אשר התעצמו נוכח ההליך המשפטי האזרחי הממושך שסופו נראה רחוק. כן טען העורר כי צומן איים עליו שיפגע בו אם יתלונן עליו. בתסקיר צוין כי מדו"ח פסיכיאטרי שהוכן בחודש יוני 2008 עולה כי העורר לא ביטא מחשבות אובדניות אולם "הן עלולות להופיע". שירות המבחן קבע, אפוא, כי "קיים סיכון לפגיעה עצמית" וכי לא ניתן לשלול את הסיכון כלפי העורר מצידם של אחרים, ועל רקע זה לא המליץ על שחרור העורר למעצר בית אף שקבע כי אחיו מתאים לשמש כמפקח בהיותו גורם מקדם ומרגיע עבורו. שירות המבחן הדגיש כי בבית המעצר קיים מעקב של גורמים מקצועיים ויש בכך כדי להפחית את הסיכון הנשקף מפגיעה של העורר בעצמו.

4.

עם קבלת התסקיר נערך דיון בפני בית המשפט המחוזי מרכז במהלכו טען העורר, בין היתר, כי מסוכנותו כלפי עצמו אינה יכולה להוות עילת מעצר כשלעצמה. בית המשפט (כב' השופטת ר' לורך) הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים בו יובהר האם הסיכון הנובע מהעורר הוא לעצמו בלבד או מעבר לכך, בציינו שלכאורה תוכנו של התסקיר שהוגש אינו מבסס דיו את המסקנה המופיעה בו. בהתאם לכך הוגש תסקיר משלים, בו הבהיר שירות המבחן כי "נוכח התרשמותנו ממצבו הנפשי, בהתחשב בדינאמיקה המשפחתית המורכבת, אנו חוזרים על הערכתנו כי לא ניתן לשלול סיכון לפגיעה עצמית ולא פגיעה מצד אחרים. לאור זאת אנו חוזרים ונמנעים מהמלצה לשחרורו". בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 6.8.2008 קבע כב' השופט מ' פינקלשטיין כי לא יפסוק בסוגיית המעצר עד תום ההליכים לאור האפשרות שהתיק העיקרי יידון בפניו, אך הורה למחלקת בריאות הנפש של שירות בתי הסוהר להכין חוות דעת רפואית ביחס למצבו של העורר, בציינו כי "תסקיר המעצר אינו ברור כל צורכו".

5.

בהחלטתו מיום 12.8.2008, כשחוות הדעת הפסיכיאטרית העדכנית מונחת בפניו, הורה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה שתוכן דבריו של העורר משקף עצב, אשמה ופסימיות, פחד ניכר מתנאי המעצר ומחשבות על המוות, אך למרות זאת שולל העורר בינתיים תוכניות אובדניות. כמו כן עלה מחוות הדעת כי במהלך המעצר פיתח העורר מצב דיכאוני ועל רקע זה אושפז בהסכמתו, וכי עקב כך הוא זקוק להמשך קבלת טיפול פסיכיאטרי תרופתי בכל מסגרת בה ישהה. על רקע זה ציין בית משפט קמא כי העורר סובל מתסמונות דכאוניות וממחשבות אובדניות, ושירות המבחן אף התרשם כי הוא מסוכן לעצמו וכי הוא צפוי לפגיעה גם מאחרים מבין בני משפחתו. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא כי חזקת המסוכנות הסטטוטורית שקמה לאור העבירה אותה ביצע העורר לא רק שלא נסתרה על-ידו, "אלא שתסקירי שירות המבחן חיזקו אותה במידע ממשי ובהערכה אישית פרטנית של המשיב עצמו", ולפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

6.

העורר אינו משלים עם החלטה זו וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי תסקירי שירות המבחן תומכים בחזקת המסוכנות הסטטוטורית, שכן לטענתו התסקירים שוללים כל מסוכנות מצידו לציבור, אינם מלמדים על חשש מפני הישנות העבירה ותומכים בשחרורו לחלופת מעצר. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא באמצו את עמדת שירות המבחן לפיה קיימת מסוכנות מצד העורר לעצמו וכן מצד אחרים כלפיו, ומכל מקום אין בכך לטענתו כדי להקים עילת מעצר. העורר מוסיף ומלין על כך שבית משפט קמא התעלם בהחלטתו משיקולים בדבר הרקע לאירוע הירי ונסיבותיו האישיות. אשר לתסקיר המשלים טוען העורר כי גם בו לא נמנו סיכונים קונקרטיים כלשהם הנשקפים ממנו לציבור וכל שיש בו הוא חזרה על האמור בתסקיר הראשון בדבר סכנה הנשקפת מצד העורר כלפי עצמו וכן כי לא ניתן לשלול מסוכנות כלפיו מצדם של אחרים. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובע כי הוא סובל מ"מחשבות אובדניות", הגדרה שהיא לטענתו פסיכיאטרית במהותה, תוך שבית המשפט העדיף את האמור בתסקירי שירות המבחן על-פני חוות הדעת של הפסיכיאטר המטפל אשר שלל מחשבות אובדניות מצידו. העורר טוען כי בית משפט קמא שגה גם בהתעלמו מתעודת הרופא העדכנית ממב"ן לפיה הוא יוכל לקבל את הטיפול האמבולוטורי לו הוא זקוק בכל מסגרת בה ישהה, ועוד הוא טוען כי שגה בית משפט קמא בציינו ששירות המבחן התרשם כי הוא צפוי לפגיעה מצד בני משפחתו, שכן תסקיר המעצר שותק בעניין זה ומתמקד רק בחשש הנשקף מן העורר כלפי עצמו. העורר מוסיף וטוען כי אף המשיבה לא ראתה במסוכנות מצד אחרים משום עילה למעצרו ומכל מקום לא הוצג כל חומר מודיעיני או ראיות לכך, והוא מדגיש בהקשר זה כי משפחתו ומשפחת צומן הן משפחות נורמטיביות לחלוטין ומכובדות. כמו כן טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה על מעצרו על בסיס חומרת העבירה בלבד ובקובעו כי לא נסתרה חזקת המסוכנות הנובעת ממנה, והוא אף מלין על כך שבית המשפט כלל לא בחן את חלופת המעצר שהוצעה, במיוחד נוכח התרשמותו החיובית של שירות המבחן מאחיו כמפקח. העורר שב ומדגיש את נסיבותיו המיוחדות של האירוע, את הרקע שקדם לו, את העובדה שמייד לאחריו התייצב בתחנת המשטרה, הודה בביצוע המעשה והביע חרטה וכן את גילו והיות אדם נורמטיבי נעדר עבר פלילי. לבסוף טוען העורר כי ההתדרדרות שחלה במצבו הנפשי מהווה שיקול התומך בשחרורו לחלופת מעצר ומשכך שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש לזקוף עובדה זו לחובתו. במהלך הדיון בערר הגיש העורר חוות דעת מאת פסיכיאטר מטעמו, פרופ' ש' טיאנו, לפיה הוא איננו אובדני כיום וכי "מצב זה יימשך כל עוד הוא ימשיך לצרוך את התרופות שלוקח". כמו כן מצוין בחוות הדעת כי העורר יוכל לקבל את הטיפול הניתן לו כיום במב"ן גם במסגרת אזרחית.

7.

המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערר להידחות. לטענתה קיימת הצדקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים שכן אף שקיימות במקרה דנן נסיבות אישיות ייחודיות העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מלמדות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי אין בפי העורר טענה לפיה הוא נושא עליו אקדח דרך קבע והעובדה שכאשר השיחה עם צומן התלהטה שלף הוא על פי הנטען את האקדח וירה במתלונן יש בה להעיד על תכנון מוקדם לביצוע הירי ומכאן על מסוכנותו.

8.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העורר הוא אומנם אדם נורמטיבי ועברו נקי, אך המעשה המיוחס לו בכתב האישום מעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו. מדובר במעשה קיצוני שבוצע לכאורה על רקע סכסוך משפחתי-רכושי שנתגלע בינו לבין חתנו. אף אם אצא מתוך הנחה שהסכסוך גרם לעורר תסכול רב ותחושות קשות, אין בכך כדי להצדיק את התגובה האלימה המיוחסת לו אשר בוצעה לכאורה לאחר שהצטייד באקדחו וארב למתלונן. כתוצאה מן הירי נפצע המתלונן באורח קשה ביותר – פציעה שעלולה הייתה להסתיים חלילה בקיפוח חייו. המסוכנות העולה מנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לעורר מתחזקת נוכח העובדה שלא קיימת אינדיקציה לכך שהסכסוך שהוביל לביצוע העבירה לכאורה נפתר בדרך זו או אחרת. אדרבא, סביר כי המעשה המיוחס לעורר הוביל להחרפת המחלוקת ולהעצמתה וניתן להניח שהמתיחות המשפחתית עומדת בעינה ואף ביתר שאת ותמיכה להנחה זו ניתן למצוא בתסקיר שירות המבחן. על רקע זה ואף מבלי להידרש לשאלת מסוכנותו של העורר כלפי עצמו שאכן אינה מהווה עילת מעצר לעצמה, העובדה שעל פי תסקיר המעצר העורר חווה עצמו כקורבן יש בה להעיד כי הסכנה הנשקפת מצד העורר למתלונן ואולי גם לבני משפחה נוספים לא פגה ממש כשם שקיימת סכנה לשלומו שלו מצד בני המשפחה על רקע אותו סכסוך משפחתי. על רקע זה ואף ששירות המבחן לא התייחס בתסקיריו למסוכנות הנשקפת מן העורר, נראה לי כי בחינת מכלול נסיבות העניין, הרקע לסכסוך והרגישות הנובעת ממנו, מוליכים אל המסקנה כי אין מקום בשלב זה להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.