בש"פ 2088/06 יורי טומבק נ. מדינת ישראל

1.לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום המייחס לעורר ביצועה של עבירת רצח. נטען, כי יחסיו של העורר עם אשתו (להלן: "המנוחה") לא היו תקינים, וזמן קצר לפני מותה הודיעה לו שהיא מקיימת מערכת יחסים עם גבר אחר, אליו היא מבקשת לעבור כדי להתגורר עמו.

לגרסת המשיבה, בתאריך 12.12.05, בעת שהמנוחה נמה את שנתה, נכנס העורר לחדר, התיישב על בטנה וחנק אותה. כאן המקום להוסיף, כי ימים רבים התגונן העורר בטענה שלא היתה לו יד בגרימת מותה של המנוחה, אולם לבסוף שינה את גרסתו וטען כי שעה שעמד לצאת לעבודה (בשמירה), החלה המנוחה לצעוק עליו ולגדפו, והוא אחז בה וניסה להרגיעה. משהיה נדמה לו כי נרגעה, הוא עזב את הבית.

העולה מהאמור הוא, שבין הצדדים אין מחלוקת כי מותה של המנוחה נגרם מידיו של העורר, והשאלה האחת שתעמוד להכרעה במשפט גופו תהיה טענתו כי למעשיו לא נלוותה כוונה פלילית, ובוודאי שלא לגרום למותה של המנוחה.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

2.בית המשפט המחוזי דחה את השקפת בא-כוח העורר כי ניתן להסתפק בעניינו של שולחו בחלופת מעצר, ואינני סבור שהערכאה הראשונה שגתה בכך. בין אם תוכיח המשיבה כי העורר חטא בעבירת רצח ובין אם תוכיח כי הוא חטא בעבירה קלה ממנה, עובדה אחת נותרה שרירה וקיימת, לפחות בשלב זה של ההליכים, לאמור, בפרץ של זעם שאין קשה ממנו גרם העורר במו ידיו לקיפוד פתיל חייה של המנוחה. מעשה מסוג זה, גם אם מדובר במי שנהג עד כה באורח נורמטיבי, מעיד עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו לזולת, ועל כן, ככלל, יש להורות על מעצרו. עם זאת, קבעה הפסיקה לא אחת, שגם בתחום זה של עבריינות, יהיו מקרים חריגים שבהם יהיה מקום לשחרר את הנאשם, תוך עשיית שימוש בחלופה אחרת. כך נהג בית המשפט בבש"פ 5222/97 ( פרשת "פוטשניק" ) עקב גילו המתקדם של הנאשם (בן 90), בבש"פ 6506/03 ( פרשת "ברק צרפתי" ) לנוכח הספק שעלה אם הנאשם נשא עמו סכין או שזו הגיעה לידיו במקרה, ובש"פ 2646/97 ( פרשת "עודה" ) שם שוחררה הנאשמת לחלופת מעצר, לאחר שנמצא כי משחר ילדותה היתה נתונה למעשי אונס שביצע בה המנוח.

עניינו של העורר אינו נמנה עם חריגים אלה, גם אם אניח לטובתו כי החלטתה של אשתו לנטוש אותו לאחר שנתנה את עינה באחר, גרמה לו תחושות של כעס ועלבון. תגובתו האלימה של העורר לא באה בתכוף לאחר שיחתו עם המנוחה, ועד שתקף אותה חלפו שעות אחדות במהלכן היה יכול וגם חייב לשלוט בדחפיו ולרסנם. אולם הוא לא נהג כך, אלא בחר להפתיע את המנוחה שעה שישנה וגרם למותה, תוך שימוש בכוח רב ובאלימות קשה, לה היה עד-שמיעה בנם הרך של בני הזוג.

הנה כי כן, גם אם אורח חייו של העורר היה עד כה נורמטיבי, במעשה עליו הוא נקרא לתת את הדין יש ביטוי לתוקפנות חמורה ומסוכנת, וזו מחייבת את מעצרו.

הערר נדחה.