בש"פ 2090/98 מדינת ישראל נ. אלון קורן

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של אינוס (שתי פעמים) וגניבה (שתי פעמים). עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה והחליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים אחרים שקבע. על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת מדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.קראתי את הכתובים ושמעתי את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין. שניים הם נושאי המחלוקת עליהם ניצים באי-כוח בעלי-הדין: האחד עניינו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות כנגד המשיב, והאחר עניינו בנושא חלופת המעצר. נפתח בראשון ונסיים באחרון.

3.העובדות המתוארות בכתב-האישום מעלות מסכת מיוחדת במינה. המתלוננת הינה עיוורת מלידה, ובסופה של שנת 1997 (או בתחילתה של שנת 1998) התראיינה ברדיו בתוכנית היכרויות ומסרה את פרטיה. המשיב הקשיב לתוכנית, רשם את פרטיה של המתלוננת, ולאחר מספר שבועות התקשר עימה לביתה, הציג עצמו בשם בדוי, וקבע עימה פגישה. השניים נפגשו בתחנה המרכזית בתל-אביב. המשיב הוביל את המתלוננת רגלי עד לחצר נטושה, והשכיבה על הריצפה. ככל הנראה הסכימה המתלוננת בתחילה למגע מיני עם המשיב - היא אף סיפקה למשיב אמצעי מניעה - אלא שבתחילת אותו מגע דרשה מן המשיב כי יחדל ממעשיו. המשיב סירב להיענות לבקשה ובא עם המתלוננת במגע אישות על-אף התנגדותה. באותו אירוע גנב המשיב מתוך תיקה של המשיבה שעון סייקו מדבר וארנק ובו 50.- ש"ח. בסמוך לאחר מכן הוביל המשיב את המתלוננת אל הרחוב, השאירה במקום ונעלם. בגין מעשים אלה מואשם המשיב באינוס ובגניבה.

4.זמן-מה לאחר-מכן התקשר המשיב שוב אל המתלוננת, הציג עצמו שוב בשם בדוי, אלא שזו הפעם הציג עצמו בשם אחר משהציג עצמו לראשונה. השניים קבעו להיפגש, אך המתלוננת לא הופיעה לפגישה. המשיב התקשר שוב אל המתלוננת, קבע עימה פגישה, וזו הפעם נפגשו השניים במקום שקבעו. משנפגשו, אמר המשיב למתלוננת כי ילכו לשבת בבית-קפה, בהרגיעו אותה כי אין לה לחשוש מפניו. ואולם המשיב כיזב למתלוננת. הוא הוליך אותה אל חצר פלונית, ובהגיעם למקום החל ממשש אותה. המתלוננת דרשה מן המשיב כי יניח אותה לנפשה, והביעה התנגדות למגע עימו. ואולם המשיב לא נענה למתלוננת. הוא תפס אותה, חיבק אותה בכוח, ותוך כדי שהיא מתנגדת לו, פתח את מכנסיה, הפשילם עד מתחת לברכיה והחדיר את אצבעותיו בכוח לאבר מינה. המשיב אפשר היה ממשיך במעשיו הרעים - כמתואר בכתב-האישום - לולא הופיע רכב בסמוך. המשיב נבהל, נטש את המתלוננת ונעלם. במהלך האירוע גנב המשיב את ארנקה של המתלוננת ובו חפצים אישיים, תעודות, פלאפון, 30.- ש"ח וכספומט. כן גנב הנאשם את מקל הנחייה של המתלוננת.

5.היש ראיות לכאורה לאישומים אלה המועלים כנגד המשיב? שמעתי בקשב-רב-קשב את טיעוניו של עורך-דין אלוני. למיקצתם אני מסכים, לרובם אינני מסכים. אפרט ואסביר.

6.אשר לאינוס הראשון: בית משפט קמא קבע כי אין ראיות לכאורה לאישום זה. לדעתי, ניתן לסבור גם אחרת, דהיינו, כי ניתן לתאר את המעשה כ"תחילתו בהסכמה וסופו באינוס". ואולם אין צורך שנעמיק-ביתר באישום זה הואיל ואת עיקר דברינו נייסד על האישום השני. נשמור עם זאת בליבנו, כי באותו אירוע גנב המשיב מן המתלוננת שעון-דובר (שהרי המתלוננת היא עיוורת) וארנק ובו כסף.

כל-כך - באשר לאירוע הראשון.

7.ואשר לאירוע השני. על-פי הראיות לכאורה, עשה המשיב במקרה זה מעשה-אשר-לא-ייעשה, מעשה שהוא אינוס כהגדרתו בחוק. גם בית-משפט קמא הסכים כי יש ראיות לכאורה לאישום זה, ולנו לא נותר אלא להשית ידינו על מסקנתו. אינני מסכים עם טיעוניו של עורך-דין אלוני כי יש ספק בגירסתה של המתלוננת באשר למעשה זה. יתר-על-כן: גירסתה של המתלוננת זוכה אף לסיוע - בוודאי לחיזוק - בהודעתה של העובדת הסוציאלית. למותר לומר כי באו ראיות לעניין הגניבה, שהנאשם גנב את תיקה של המתלוננת ואת מקל הנחייה.

8.אסכם איפוא את נושא הראיות לכאורה ואומר, כי עלה בידי המדינה להצביע על ראיות לכאורה להאשמתו של המשיב המעשה האינוס השני ובשני מעשה גניבה - גניבה שנלוותה לאירוע הראשון וגניבה שנלוותה לאירוע השני.

9.אשר לעילת המעצר. שאלה לעצמה היא אם מעשה אינוס, כשהוא לעצמו - אם תרצה: מעשה אינוס בנסיבות כשלנו, לאמור: אינוסה של אישה עיוורת בדרך של מעין-רמיה - ניתן לסווגו כ"עבירה שנעשתה באלימות חמורה" כהוראת קווארטט-מילים זה בסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. באי-כוח בעלי-הדין לא טענו בשאלה זו, ועל-כן אניח כי ענייננו אינו בא בגידרי עבירה מיוחדת זו המעלה חזקת-מסוכנות. השאלה הנשאלת היא, איפוא, האם מתקיימת בענייננו אחת העילות המנויות בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לאותו חוק, דהיינו: אם קיים יסוד סביר לחשש ששיחרורו של המשיב ממעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים או לכך שהמשיב יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור? דומני שהשאלה העיקרית סבה את שני הסיכונים האחרונים: חשש לסיכון בטחונו של אדם או בטחונו של הציבור. והשאלה היא: האם יש חשש כי המשיב ימשיך בדרכו הרעה ויעשה מעשים כאותם מעשים שעשה במתלוננת העיוורת?

10.בתיתי דעתי לעברו הפלילי של המשיב, קלה עלי הכרעתה של שאלה זו. היה זה ביום 21.11.96, סמוך לשעה אחת-עשרה בלילה, שהמשיב תפש אישה אחת - תיירת מארצות-הברית - בידה, הוליך אותה אל חצר בית-ספר, ואיים עליה כי אם לא תשתוק ירצח אותה. בהמשך למעשהו זה הפיל המשיב את המתלוננת על הריצפה, היכה אותה בפניה, גרם לה לחבלה וגנב את תיקה אשר הכיל את מסמכיה האישיים, כסף מזומן ושקית ובה תכשיטי זהב ופנינים. תיאור אירועים אלה בא בכתב-אישום (מתוקן) שהוגש נגד המשיב, והמשיב הודה בעובדות והורשע בדינו. ראוי להביא בהקשר זה דברים שאמר חברי השופט אור בערר שהגיש המשיב על מעצרו עד תום ההליכים באותה פרשה. וכה אמר השופט אור (בש"פ 113/97 - קורן ):

"אין מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה לעובדות כתב האישום. העורר חולק, אמנם, על מספר פרטים עובדתיים המופיעים בכתב האישום, אך כפי שהודיעני ב"כ העורר בטיעונו, אין העורר חולק על עצם ביצוע מעשה השוד. מעשיו של העורר במתלוננת, כמתואר בכתב האישום, מלמדים על תוקפנות רבה ונחישות בביצוע המעשה עד כי לא נרתע מגרירת המתלוננת והכאתה בנוסף לאיום חמור שאיים עליה. נסיבות אלה מלמדות על מסוכנותו של העורר. מתוך חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה, אליה עוד אתייחס בהמשך, ניתן ללמוד על רגזנותו ונטייתו להתפרץ, המחזקים את דבר מסוכנותו. מסוכנות זו שלו מצדיקה את החלטת בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים."

11.גזר-הדין באותו עניין מחזיק כחמישה עמודים צפופים, ולסופם החליט בית-המשפט להשית על המשיב שירות למען הציבור בהיקף של 500 שעות ובצידו צו-מבחן למשך שנה ומחצה. כן הושת על המשיב מאסר על תנאי של שלוש שנים למשך שנתיים. עיקרו של גזר-הדין מסביר על-שום-מה ולמה אין בית-המשפט רואה להשית על המשיב עונש מאסר בפועל - עונש ממשי - וההסבר לכך הוא: בשל "ריקעו, מצוקותיו, סיכויי שיקומו העתידים סיכויים החשובים עד מאוד". עוד אמר בית-המשפט, כי "גם בשיקול אינטרס ציבורי כי יחזור נאשם מדרכו הרעה וחיה, ולא כי ישלח מאחורי סורג ובריח לתקופה נוספת, תקופה אשר מצבו הנפשי יילך ויורע ויהא בבחינת טרף מצוי להידרדרות בסיגול אורחות עבריינים...". עוד אומר בית-המשפט כי "ניתן לשקם הנאשם", ובהקשר זה הוסיף בית-המשפט ואמר דברים אלה:

"אכן, ראוי נאשם כגון זה, להיות נתון במאסר למען יהא אות קלון אשר כזה ויצרוב בו, כמו גם באחרים, הרואים דברים אשר כאלה, לאורך ימיו לבוא בבחינת אזהרה חמורה על צפוי למי אשר עושה דברים אשר כאלה.

אולם - בימ"ש זה, לא יהא מי אשר יטיל את מלוא כובדה של חרב ענישה כאשר קיים סיכוי טוב לשיקומו של אדם, להצלתו, לרווח לחברה מהיותו אזרח נורמטיבי, הכל כשיקולי ענישה החייבים לבוא במנין שיקולים."

בהמשך דבריו אמר בית-המשפט כי "ראיתי הודייתו של נאשם, חרטתו... ראיתי... כי יושב הנאשם במעצר קשה מזה שמונה חודשים, והלא הם שמונה חודשים ארוכים, בהם סיפק היה בידו להפנים דברים ולהיווכח בחומרת מעשיו". אכן, בית-המשפט באותו עניין התלבט קשות בעונש שישית על המשיב בגין העבירה החמורה שהורשע בה, עבירת שוד של אשה חסרת-מגן.

12.גזר-דינו של המשיב באותה פרשה הושת עליו ביום 30.7.97. לא עברו אלא כשישה חודשים, והמשיב ביצע את מעשיו הנדונים עתה. אם על אדם כמשיב ניתן לומר כי "הפנים" לקח ממעשיו הרעים, הפנמת לקח מה היא - לא ידעתי. למשיב ניתנה הזדמנות-פז לשנות מדרכיו הרעות, אך הוא לא ידע כיצד יאחז ביד שהושטה לו. בהקשר זה נוסיף ונציין, כי המשיב עשה את המעשים המיוחסים לו עתה, בעת שהיה בתקופת המיבחן. עוד ניתן דעתנו, כי המשיב יודע לבחור את קורבנותיו. הקורבנות הן נשים בודדות, חסרות-הגנה ונעדרות אפשרות לעמוד כנגדו. יתר-על-כן: המשיב הוכיח עצמו כאדם נעדר כל מוסר - כבעל אישיות א-מוראלית - ודבר לא יעמוד בדרכו להשגת מטרתו: ישדוד, יגנוב, יאנוס, ובלבד שישיג את אשר מבקש הוא באותו רגע. אדם כמשיב הינו כאותו שור שהוכיח עצמו כשור נגח. המשיב הוא אדם מסוכן לציבור. המשיב הוא אדם אכזר וערל-לב. המשיב, כדבריו של בית-משפט קמא, מעשיו היו "מעשים שפלים". אני מסכים עם עורך-דין אלוני כי אין אני יושב לדין בבית-משפט של מוסר; והעובדה כי הנאשם לא התנהג בג'נטלמניות - כשהיא לעצמה - אינה מעלה חשש של סיכון לציבור במובן החוק הפלילי. ואולם לא אסכים עימו כי המשיב הוכיח במעשיו אך-ורק כי התנהגות ג'נטלמנית היא ממנו והלאה. המשיב הוכיח עצמו כאדם המסכן את בטחון הציבור במלוא מובנו של צמד-תיבות זה. וכנגד אדם כמשיב זכאי הוא הציבור להגן על עצמו. אינני מקבל, איפוא, את דבריו של בית-משפט קמא - דברים אשר לא נומקו כלל - כי "אין צורך לעצור [את המשיב] ממש ודי להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר".

משהוכחה עילת מעצר להנחת דעתי, הוכחה ממילא - באותה משיכה - גם שלילתה של חלופת-מעצר. בשאלה זו, דומה עליי, אין צורך שאאריך.

כללם של דברים: אני מקבל את ערר המדינה, ואני מחליט כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים במשפטו.

היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98020900. G03