בש"פ 3965/98 אלון קורן נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בעבירות אינוס וגניבה, שלפי הנטען בוצעו על-ידיו כלפי צעירה עיוורת, בשתי הזדמנויות, כשהוא מציג את עצמו בכל אחד מהמקרים בשם בדוי אחר ומנצל לרעה את מיגבלתה הפיסית של המתלוננת. בית המשפט המחוזי, שנתבקש להורות על מעצרו של העורר עד תום בירור המשפט, סבר כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בשחרור בתנאי חלופת מעצר. ואולם, עררה של המדינה כנגד החלטה זו נתקבל, ובהחלטת עמיתי הנכבד, השופט חשין, מיום 1.4.98, נעצר העורר עד תום ההליכים במשפטו (בש"פ 2090/98).

לאחר הדברים הללו, ביום 25.5.98, קוימה ישיבה ראשונה במשפטו של העורר לפני בית המשפט המחוזי; ומשכפר העורר בעובדות הנטענות בכתב האישום, החליט בית המשפט לקבוע את התיק לשמיעת ראיות לימים 22, 23 ו29- בנובמבר 1998. על רקע החלטה זו הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בצידקת המשך מעצרו, בטענה, כי משנדחתה תחילת הראיות במשפטו למועדים כה מרוחקים, שוב אין זה מן המידה להניחו במעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בציינו כי

"העילה למעצרו של המבקש כפי שנקבע על-ידי בית המשפט העליון מפי כבוד השופט חשין היא מסוכנותו. מסוכנות זו אינה פוחתת בגלל עבור הזמן".

בפניי ערר כנגד החלטה זו.

אני סבור שדחיית תחילתו של המשפט למועד כה מרוחק חייבת לגרום אי-נחת רבה. נאשם הנתון במעצר רשאי לצפות לכך שבית המשפט העוסק בעניינו יעשה את כל הסידורים האפשריים כדי לסיים את משפטו בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום. קביעת תחילת הבירור למועדים החלים יותר משמונה חודשים לאחר הגשת כתב האישום שומטת כמעט לחלוטין את הסיכוי לסיים את המשפט בתוך התקופה האמורה. עם זאת ברי, שבשאלה אם מוצדק להניח במעצר נאשם שבירור המשפט נקבע למועד כה מרוחק, מוטל על בית המשפט להחליט גם תוך התחשבות בחומרת הסכנה לביטחון הציבור העלולה להיווצר אם ישוחרר הנאשם ממעצרו. לפני ימים ספורים החלטתי לקבל ערר על מעצרו של נאשם שמשפטו נקבע למועד החל יותר משמונה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, אלא שבמקרה ההוא מצאתי שהדבר מוצדק על-רקע החולשה שבה לקתה מסכת הראיות (בש"פ 4113/98). המקרה נשוא הערר שלפניי הוא שונה. ענייננו כאן במי שיש נגדו ראיות לכאורה לביצוען של עבירות חמורות לפחות ביחס לאישום השני וכן עבר פלילי המעיד בבירור על היותו של העורר מסוכן לביטחון הציבור. הדברים המבססים הערכה זו פורטו היטב בהחלטת השופט חשין בבש"פ 2090/98, בה הורה על מעצרו של העורר. נראה לי שבנסיבותיה של הפרשה הנוכחית, אין בעובדה שמשפטו של העורר נקבע למועד מרוחק כדי לשנות את פני האיזון לצד זכות.

אשר על כן אני מחליט לדחות את הערר. כשלעצמי, הייתי מבקש להניח, שנשיא בית המשפט המחוזי יבדוק את האפשרות להחיש את שמיעתו של המשפט הזה, במטרה לקדם במידת האפשר את הסיכוי שהמשפט יוכל להגיע לסיומו בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום.