בש"פ 4113/98 יוסף בן חיים נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נעתר בית המשפט לבקשת המאשימה והורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו.

בכתב-אישום שהוגש נגדו ביום 8.6.98 יוחסו לעורר עבירות אינוס ומעשה סדום, שלפי הנטען בוצעו על-ידיו בנערה כבת 17. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בהתנגדותו לבקשה זו טען סניגורו של העורר, כי לאישום אין תשתית ראייתית לכאורית. בהחלטתו (מיום 21.6.98) דחה בית המשפט טענה זו בקבעו:

"הראיות לכאורה באות בראש ובראשונה מעדות הקטינה ועדות זו מהווה את הראיה לכאורה. אינני מתעלם מכל הדברים שאמר הסניגור, אבל נראה לי כי עניינם למשפט עצמו ולא לשלב של מעצר עד תום הליכים שכן אין הם מאיינים את הראיה לכאורה".

להלן קיבל בית המשפט את טענת התביעה, כי בשיחת טלפון עם אימה של המתלוננת אמר העורר דברים שניתן לראות בהם משום "תחילת שיבוש הליכי משפט". ייתכן, הוסיף השופט, שאלמלא החשש לשיבוש מהלכי המשפט, ניתן היה לשחרר את העורר בחלופת מעצר שיש עימה "מעצר בית" במקום מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת; אלא שקיום חשש לשיבוש מהלכי המשפט מוביל למסקנה כי יש להיענות לבקשת המאשימה ולהורות על המעצר.

בעררו כנגד החלטה זו, שהוגש לבית המשפט ביום 29.6.98, השיג סניגורו של העורר על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי, הן לעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית והן לעניין פרשנות דבריו של העורר, בשיחתו עם אימה של המתלוננת, כמעוררים חשש לשיבוש מהלכי המשפט.

למחרת הגשתו של הערר (ביום 30.6.98) קיים בית המשפט המחוזי ישיבה ראשונה במשפטו של העורר; ומשכפר העורר בעבירות המיוחסות לו, החליט בית המשפט לקבוע את התיק לשמיעת ראיות. המועדים שנקבעו הם 9, 14 ו18- בפברואר 1999, ובקבעו מועדים אלה ציין בית המשפט כי אלה הם "התאריכים המוקדמים ביותר מבחינת יומנו העמוס". משהגיע הערר לשמיעה העלה הסניגור טענה נוספת והיא, כי משהוברר שמשפטו של העורר אינו עומד להתחיל אלא לאחר מלאות שמונה חודשי מעצר תמימים, אין זה מן המידה לאשר את ההחלטה למעצרו.

עיון בטענות הפרקליטים ובחומר הראיות הביאני לכלל מסקנה, כי לא היה יסוד לקבוע לחובת העורר, שבדבריו בשיחה עם אימה של המתלוננת היה משום "תחילת שיבוש" מהלכי המשפט. מאידך לא ראיתי מקום לחלוק על צדקת מסקנתו של השופט המלומד בדבר קיומן של ראיות לכאורה. אמנם, הראיות המצויות אינן מקימות תשתית מוצקה לאישום, ויש בהן לא מעט תמיהות וסתירות שבשלב הבירור יהיה על בית המשפט לבחון את השלכתן על ההכרעה. ואולם בצדק קבע השופט, כי החולשות בראיות עליהן הצביע הסניגור אינן מאיינות את קיומה של ראיה לכאורה לביסוס האישום.

טעמו המכריע של בית המשפט המחוזי להצדקת המעצר - היינו, קיום חשש לשיבוש מהלכי משפט - נשמט. אלמלא נוכחתי שבירור משפטו של העורר נקבע למועדים כה מרוחקים, נוטה הייתי לשקול אם גם בהעדר חשש לשיבוש מהלכי המשפט, וחרף התמיהות הנילוות לגירסת המתלוננת, יש מקום להתערב בהחלטה לעצור את העורר. אך נראה לי כי דחיית תחילת הבירור ליום 9.2.99 - יותר משמונה חודשים מיום הגשת כתב האישום - מכריעה את הכף לצד זכות. הכלל הוא שיש לסיים את משפטו של נאשם הנתון במעצר בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום. משנקבע הבירור למועדים כה מרוחקים, הסיכוי שיעלה בידי בית המשפט לסיים את המשפט לפני תום תשעה חודשים, אינו נראה ממשי. בנסיבות אלו, ועל רקע החולשה בה לוקה מסכת הראיות, לא יהיה זה מן המידה להניח את העורר במעצר.

הערר מתקבל במובן זה, שיש לשחרר את העורר בערובה ובתנאי חלופה ההולמים את נסיבות העניין. ההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי, שלאחר שמיעת טיעון כמקובל יקבע את הערובות ואת התנאים בהם ישוחרר העורר. עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי יישאר העורר במעצר.