בש"פ 2107/13 מוחתסב סאמר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור), בגדרה התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) ונקבע כי המבקש יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, החזקת מכשירי פריצה, החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת סכין ונהיגה ביודעין בפסילה.

בתמצית, לפי האישום הראשון, המבקש ואדם נוסף קשרו קשר לביצוע פריצות לבתי מגורים באזור המרכז ובירושלים. לפי האישום השלישי (האישום השני אינו מיוחס לעורר), ביום 6.2.2013 שוחח המבקש עם יתר חברי החוליה במטרה לבצע תיאומים באשר למיקום בית אותו הכיר היכרות מוקדמת ולצורך הצטיידות מוקדמת בכלי פריצה. בהמשך נסע המבקש ברכב מסוג מזדה, והאחרים נסעו ברכב גנוב מסוג שברולט. בשלב מסוים הגיעו האנשים לבית צמוד קרקע בירושלים, וחלק מהאנשים פרצו לתוכו.

בהמשך נסע המבקש לתחנת דלק, שוחח משם בטלפון עם אחד האחרים והכווין אותו לכיוון "אמצע ירידה מצד ימין" שיש בצדה "דלת מעץ". בהמשך התקשר המבקש לאחד האנשים שפרצו לבית, שאל אותו היכן הם, וזה השיב כי הם "בפנים". בשיחה נוספת ביקש הלה מהמבקש כי יבוא "להרים" אותו. מיד בסמוך לכך אסף נהג השברולט את האנשים שפרצו לבית אשר נשאו עמם תיק ושקית, ושני הרכבים נסעו מהמקום.

בחלוף מספר דקות סימנה ניידת משטרה למשיב באמצעות הבהוב אורות כי יעצור בצד הכביש. המבקש התקשר לאחד האנשים שברכב השברולט וביקש כי יברחו. השוטר אשר ירד מן הניידת ניגש לרכב המבקש ופתח את דלת המכונית, והמבקש ניסה להכניס ידו לכיס הז'קט שלבש. השוטר אחז בידו של המבקש, והוציא מכיס הז'קט סכין מתקבעת בעלת להב משונן באורך של כ- 16 ס"מ וכרטיס חיוב אשר אינו על שמו של המבקש. בחיפוש ברכב נתפסו בין היתר כובע מצחיה, כפפות, פנס וסכין יפנית.

במקביל עצר שוטר נוסף אשר נהג בניידת אחרת את רכבו בסמוך לרכב השברולט, אך הצליח לעצור רק את הנהג, ואילו שני הנותרים נמלטו ולא אותרו. בחיפוש בשברולט נתפסו, בין היתר, מברגים, אולר, כובע צמר, כפפות, לום וכומתה צה"לית, ובחריצי המושב האחורי של הרכב נתפסה שרשרת שנגנבה מהבית.

2.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר. שירות המבחן העריך את רמת הסיכון להישנות העבירה כגבוהה, אולם המליץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו בפיקוחם ובפיקוח אחותו, לאחר שהתרשם כי מדובר באנשים אחראים המבינים את המחויבות שבתפקידם כמפקחים, וכי ביכולתם להוות עבורו גורם מציב גבולות ומצמצם סיכון.

יצויין כי במהלך הדיון טען בא כוחו של המבקש כי הערכת המסוכנות המובאת בתסקיר המעצר מבוססת על טעות, וככל הנראה שירות המבחן התייחס לרישום פלילי של אחיו התאום של המבקש.

סופו של דבר, ולאחר שהתחשב במצבו הרפואי של המבקש הסובל מנכות רפואית ומקשיי ניידות, בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בתנאים.

3.

עררה של המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל. בהחלטה ציין בית המשפט כי המבקש הוא "דמות מרכזית בחוליה משומנת היטב של אנשים המבקשים לפרוץ לבתיהם של אחרים", כי מדובר בעבירות רכוש חמורות שיש בהן גם פוטנציאל לסיכון שלומם של אנשים, וכי על גופו של המשיב ובמכונית האחרת נמצאו חפצים העלולים לפגוע כגון סכין, לום ומברגים. בית המשפט עמד על כך שנפלה טעות בתסקיר המבחן, אשר ייחס למבקש עבירות שמעולם לא ביצע, אך בד בבד ציין כי בית משפט השלום היה ער לכך ולא הביא בחשבון עבירות שיוחסו למבקש בטעות.

בית המשפט ציין כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה, ובהדגישו את המסוכנות של המבקש הנשקפת מעבירות רכוש מתוכננות שיש בהן תעוזה וסיכון פוטנציאלי לדרי הבתים, הורה כאמור על מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו נסבה הבקשה שלפניי.

4.

המבקש פותח בציטוט מהחלטתו של השופט הנדל בבש"פ 5572/12 שרלו נ' מדינת ישראל (24.7.2012), בה נאמר כי על בית המשפט לגלות נכונות רבה יותר לקבל בקשות מסוג זה בהליכי מעצר, זאת בהשוואה לתנאים הנוקשים הנצרכים לצורך מתן רשות ערעור בהליך אזרחי.

לגופם של דברים, המבקש שב ומודה בקיומן של ראיות לכאורה, ואף אינו חולק על כך שהמעשים המיוחסים לו מקימים עילת מעצר. עם זאת, המבקש טוען כי הוא אדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, כי הוא סובל מנכות של כ-70%, וכי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות. המבקש טוען כי ההחלטה להותירו במעצר גורמת לו עוול אשר יש בו להצדיק מתן רשות לערור, ומפנה לתסקיר שירות המבחן אשר בחן את כל נסיבות העניין והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר.

5.

דין הבקשה להידחות.

ענייננו כאמור בבקשת רשות לערור "בגלגול שלישי". אמנם, איננו מצויים בתחומו של הדין האזרחי, והחלת אמות המידה הקבועות בהלכה שקבע הנשיא שמגר בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982) על הליכי מעצר - אינה בהכרח ממצה. ואולם, אין פירוש הדבר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות לערור, על בית משפט זה להחמיר את שיקול דעתן של הערכאות דלמטה בשיקול דעתו שלו. בית משפט זה חזר והדגיש כי בבקשות מסוג זה נדרשות נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו דיון בגלגול שלישי, וכלשונה של השופטת ארבל, מקרים מסוג זה "לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם" ( בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011); ראו גם החלטתו של השופט רובינשטיין ב בש"פ 9583/11 אלטלאלקה נ' מדינת ישראל

(27.12.2011) ). לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נמנה על מקרים מסוג זה.

6.

כפי שצוין, על קיומן של ראיות לכאורה אין חולק, והוא הדין לגבי קיומה של עילת מעצר, כך שהבקשה נסבה על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר. בהקשר זה חשוב להזכיר כי העובדה ששירות המבחן המליץ על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, אין בה כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט ואין היא בבחינת "טיוטת פסק דין" ( ראו, בין היתר: החלטת השופט דנציגר בבש"פ 1246/13 מדינת ישראל נ' ברקאט

(15.2.2013)).

אמנם, במקרה דנן התברר כי הערכת שירות המבחן לגבי רמת המסוכנות הגבוהה של המבקש התבססה על רישום פלילי שגוי. ברם, אין להסיק מכך כי רמת מסוכנותו של המבקש אינה גבוהה, ויש לבחון את העניין לגופו. כך עשה בית המשפט המחוזי, אשר היה ער לטעות המצויה בתסקיר המעצר, שב ובחן את מסוכנות המבקש, והסיק כי זו אינה מאפשרת שחרורו לחלופה המוצעת. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, אשר עמד בהרחבה על המיוחס למבקש, היא מבוססת ומנומקת, ומחדדת את המסוכנות המאפיינת את המבקש לנוכח המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לא מצאתי בה דבר אשר הופך אותה לכזו המצדיקה מתן רשות לערור.

אי לכך, הבקשה נדחית.