בש"פ 2126/98יצחק דהן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 73/98) באשמה של החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 150 גרם לערך, וכן שני אקדחים גנובים ובהם מחסניות טעונות כדורים ועוד מחסניות, כדורים וערכה לניקוי כלי נשק. הסמים והנשק נתפסו על ידי המשטרה בביתו, מוטמנים בארון שבחדר השינה, יחד עם כמות גדולה של כסף בדולרים ובשקלים. הוא הודה מיד בביצוע העבירות המיוחסות לו, ובא-כוחו הודיע, הן בבית המשפט המחוזי והן בעת הדיון בפני, כי הוא מתכוון להודות בבית המשפט כי החזיק בסמים ובנשק ביודעין. עם זאת, העורר לא היה מוכן, אף לא בעת הדיון בפני, למסור גירסה שתסביר מי מסר לידיו את הסמים והנשק, לאיזו מטרה, באיזו תמורה ומה התכוון לעשות בסמים או בנשק.

אף כי העורר לא מסר גירסה, בא-כוחו ביקש ליצור רושם, כשהוא מסתמך בלשון רמזים על אמירה של אשת העורר, כי הסמים והנשק נמסרו לעורר על ידי אחיו, שהוא עבריין מוכר והמשטרה מחפשת אותו. מצד שני, באת-כוח המדינה ציינה כי העורר אמר בהודעה שמסר למשטרה, בניגוד לאמירה של אשתו, כי הסמים והנשק הם שלו.

על רקע זה החליט בית המשפט המחוזי שקיימת עילה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו ודחה את בקשת העורר להסתפק בחלופת מעצר.

בערר זה חוזר בא-כוח העורר ומבקש שבית המשפט ישחרר את העורר מן המעצר בו הוא נתון ויסתפק בחלופת מעצר. אכן, בא-כוח העורר מודע לכך כי בדרך כלל בית המשפט אינו נוטה לשחרר מן המעצר מי שהחזיק סם מסוכן בכמות מסחרית. אך יש לכך חריגים. לדעתו כך הוא המקרה שלפנינו. המקרה הא חריג, לדעתו, בשל שני טעמים מצטברים. ראשית, גם אם הסמים שנתפסו נועדו למטרות סחר, לעורר עצמו לא היה אלא תפקיד משני, הוא תפקיד של "מחסנאי", השומר על הסמים לתקופת זמן. שנית, העורר הינו אדם מבוגר, כבן 34, בעל משפחה, שעבד באופן סדיר בתעשייה האווירית, שירת בצבא ובמילואים, וניהל אורח חיים תקין, ללא כל עבר פלילי עד שביצע את העבירות נשוא הדיון.

שקלתי את הטענות שהועלו על ידי בא-כוח העורר, אך לא מצאתי שיש בהן כדי לערער את ההחלטה של בית המשפט המחוזי ולהצדיק את שחרור העורר מן המעצר.

כידוע, עבירה של החזקת סם מסוכן בכמות מסחרית היא עבירה חמורה ביותר ועונשה כבד. המלחמה בסמים היא קשה ומורכבת ולכן, בדרך כלל, נאשמים שיש נגדם ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה כזאת מוחזקים במעצר עד תום ההליכים המשפטיים. כך גם, בדרך כלל, לגבי נאשם שאין לו עבר פלילי קודם. בית המשפט נתן ביטוי למדיניות זאת, והסביר את הטעם למדיניות, פעמים רבות. ראו, לדוגמא, בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3) 164. לכן צריך נאשם בביצוע עבירה כזאת להביא טעמים מיוחדים שיצדיקו סטייה מן המדיניות הנוהגת. לדעתי, הטעמים שהביא בא-כוח העורר אין בהם כדי להצדיק סטייה כזאת.

על פי החוק, ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים יוצרת חזקה שהנאשם יסכן את בטחון הציבור, "אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת": חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, סעיף 21(א). במקרה זה, לא זו בלבד שקיימות ראיות לכאורה, אלא בא-כוח העורר הודיע וחזר והודיע כי העורר מודה ויודה באישום. משמע, קרוב לוודאי כי העורר יורשע ויוטל עליו עונש של מאסר. במקרה כזה חזקת המסוכנות, שנקבעה בחוק, מתחזקת. אכן, עדיין פתוחה בפני הנאשם הדרך להביא הוכחה שתסתור חזקה זאת. אך בדרך כלל אין אפשרות לסתור חזקה זאת אלא אם הנאשם מציג גירסה שתסביר כיצד ומדוע החזיק בסם. אכן, מי שנחשד או נאשם בהחזקת סם אינו חייב להציג גירסה והוא רשאי לשמור על זכות השתיקה. אך בדרך כלל בהעדר גירסה נשארת חזקת המסוכנות בעינה. יתירה מזאת. חזקת המסוכנות יוצרת גם חזקה כי שחרור הנאשם מן המעצר כרוך בסכנה. חזקה כזאת פועלת נגד האפשרות של חלופת מעצר. ראו בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 200.

כך הוא המקרה שבפנינו. בהעדר גירסה מצד העורר, שתסביר כיצד הגיע הסם לידיו, קיים חשש שהוא מעורב באופן אישי ופעיל בעבירה של סחר בסם. שהרי ברור כי כמות כזאת של סם אינה מוחזקת אלא למטרה של סחר. גם אם נלך לפי הרמזים של בא-כוח העורר, שלא דיבר בשם העורר, ונניח לטובתו כי הוא לא היה מעורב באופן ישיר ופעיל בסחר, אלא רק הסכים להחזיק בסם עבור אחיו, עדיין יש בכך חומרה וסכנה רבה. שהרי אין ספק שעיניו של העורר בראשו, והוא ידע, לא רק זאת שהוא עובר עבירה חמורה, אלא הוא גם מסייע בידי אח עבריין לעסוק בסמים. לשון אחרת, הוא מילא בדעה צלולה תפקיד של חולייה חשובה במערכת של סחר בסמים. החומרה גוברת משום שהוא החזיק גם, ולפי הודעתו גם זאת ביודעין, בשני אקדחים טעונים. בנסיבות אלה, גם על פי ההנחה המקלה עם העורר, חזקת המסוכנות אוחזת בעורר בחוזקה. הוא עצמו מתעטף בשתיקה, אף שברורה לו המשמעות, ואינו אומר דבר שיש בו כדי לשחררו מחזקת המסוכנות. בית המשפט, גם אילו רצה בכך, אינו יכול לדבר בשם העורר.

בדרך כלל, כאשר בית המשפט מצווה להחזיק נאשם במעצר עד תום ההליכים, התוצאה היא שהנאשם יהיה נתון במעצר במשך חודשים רבים, עד שמשפטו יסתיים. ככל שתקופת המעצר מתמשכת, כך גוברת הנטייה להסתפק בחלופת מעצר. אך גם מבחינה זאת, הנסיבות במקרה שלפנינו אינן פועלות לטובת העורר. ההקראה במשפטו של העורר תתקיים ביום 9.4.98, כלומר בעוד יומיים, ובא-כוח העורר הודיע כי הוא מתכוון להודות באשמה ולבקש תסקיר של שרות המבחן. משמע, פסק הדין יכול להינתן במועד קרוב ביותר.

בנסיבות אלה אין יסוד לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

לפיכך אני דוחה את הערר.