רע"פ 282/00 עמרם אלול נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט המחוזי בבאר שבע בגין מעשה של נסיון הצתה בניגוד לסעיפים 448 + 25 לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן: "החוק") ובגין נסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(2) לחוק.

על פי הנטען בכתב האישום, ניסה העורר בתאריך 6.12.99 להצית מסעדה בשם "הלב הרחב" ברח' רש"י בקרית מלאכי, וכשנוכח כי המתלונן הבחין בדבר תוך מעשה, נסה לדרוס אותו ברכבו, עם אחר.

עם הגשת כתב האישום בקשה התביעה לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי מפי כב' השופט טימור, ציווה, בהחלטה מפורטת היטב על מעצרו עד לתום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

בא כוח העורר (עו"ד מורגנשטרן) טען כל שניתן לטעון, כדי לשכנעני כי לא קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירת הנסיון לחבלה בכוונה מחמירה אך הסכים כי קיימות ראיות לכאורה באשר לעבירת נסיון להצתה. מנגד טען בא כוח המדינה, שקיים חומר המצביע על ראיות לכאורה גם בענין העבירה של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, והפנה לחומר הראיות הקיים, כולל עדותו של המתלונן. לטענתו, היה ובית המשפט יגיע למסקנה שלא קיימות ראיות לכאורה באשר לעבירת הנסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, הרי שהראיות הקיימות בגין עבירת ההצתה מספיקות כדי לבסס עליה את מעצרו של העורר.

עיינתי בחומר הראיות שנמסר לידי ובאתי למסקנה כי צודק בא כח העורר בטענתו כי הראיות הקיימות בגין עבירת הנסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה אינן מוצקות דיין על מנת לבסס עליהן את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

באשר לעבירת ההצתה, אין חולק, וכך גם אני סבור, כי קיים חומר ראיות לכאורה מספיק אשר אם יתקבל על ידי בית משפט קמא כאמין, יש להניח כי יורשע העורר על פיו. נותרה השאלה האם די בחומרת עבירה זו כדי לבסס עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

טענתו של בא כוח העורר היא כי לא מתקיימת במקרה זה חזקת המסוכנות, שהרי מדובר בנסיון להצתה, עבירה המשתייכת לעבירות המבוצעות באמצעות אש, אשר הוצאו מקבוצת העבירות שיש בהן חזקת מסוכנות, ועל כן לא קיים בסיס לעילת המעצר עד תום ההליכים.

שקלתי את הטענות שהועלו על ידי בא כח העורר אך לא מצאתי שיש בהן כדי להצדיק את התערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי ולשחרר את עורר מן המעצר. עבירת ההצתה - ובגדרה עבירת הנסיון להצתה - היא עבירה חמורה ביותר אשר בצידה מונח עונש כבד. מן הראוי להביא בענין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין:

"עבירת הצתה הנה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני תרבות ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו".

(ראה בש"פ 6764/99 מחאמיד נ' מ.י., תקדין עליון כרך 99 (3), תשנ"ט/תש"ס 1999).

העורר לא הביא גירסה המסבירה את נסיונו להצתה, ודבר זה הנו בעל חשיבות יתר נוכח העובדה שהוכח כי אין כל יריבות בינו לבין המתלונן ואביו. נכון הוא כי העורר רשאי לשמור על שתיקה וזכות זו כמובן עומדת לו, אך עליו לקחת בחשבון כי בהעדר גירסה יכול וחזקת המסוכנות תישאר בעינה. לענין זה יפים דבריו של השופט י' זמיר:

"...אך בדרך כלל בהעדר גירסה נשארת חזקת המסוכנות בעינה. יתירה מזאת, חזקת המסוכנות יוצרת גם חזקה כי שחרור הנאשם מן המעצר כרוך בסכנה. חזקה כזאת פועלת נגד האפשרות של חלופת מעצר".

(ראה בש"פ 2126/98 יצחק דהן נ' מ. י., תקדין עליון, כרך 98 (2), תשנ"ח/תשנ"ט - 1998).

כזה הוא גם המקרה שבפנינו. העורר נסה להצית את הרכוש על כל תכולתו, בלי שהביא בחשבון שיתכן כי תמצא רוח חיה במקום אותו נסה להצית. בדברים אלה די כדי להראות כי מתקיימת חזקת המסוכנות הנדרשת להצדקת מעצרו עד תום ההליכים.

לפיכך אני דוחה את הערר.