בש"פ 2137-24 בש"פ 2137-24

1.לפניי ערר המדינה, שהוגש לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (השופט נ' סילמן) אשר ניתנה ביום 11.3.2024 במ"ת 10205-01-24 (להלן: ההחלטה קמא). במסגרת ההחלטה קמא הורה בית המשפט על המשך מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני, חלף המעצר מאחורי סורג ובריח – זאת, עד לסיום משפטו בת"פ (מחוזי חיפה) 10189-01-24 (להלן: ההליך העיקרי).

2.כתב האישום אשר הוגש נגד המשיב בהליך העיקרי מייחס לו עבירות בנשק (החזקה), עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 29 לחוק; עבירות בנשק (נשיאה והובלה), עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק; וכן קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

3.עבירות כאמור מיוחסות למשיב על רקע העובדות הבאות, שהתקיימותן מאומתת בראיות לכאורה: נשיאת אקדח חצי אוטומטי עם מחסנית ותחמושת וכן קשירת קשר עם שותף לבצע ירי על ביתו של תושב כפר נחף, מקום מגוריו של המשיב.

4.בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב עד לסיום משפטו בהליך העיקרי. ביום 17.1.2024, בעקבות הסכמתו של בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, הורה בית המשפט (השופט נ' סילמן) על הכנת תסקיר מעצר. ביום 12.2.2024 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. שורתו התחתונה של התסקיר היתה זאת: שירות המבחן בחן את האפשרות לעצור את המשיב בפיקוח אלקטרוני מחוץ לכלא; התרשם מהמפקחים המוצעים מטעם המשיב; ולקח בחשבון את חווית המעצר הקשה שחווה המשיב – אך למרות כל אלה נמנע מלהמליץ על העברת המשיב ממעצרו בכלא למעצר בפיקוח אלקטרוני במסגרת החלופה שהוצעה. זאת, מאחר שהשירות התקשה לקבוע אם וכיצד ניתן למזער את הסיכון הנשקף מהמשיב לציבור.

5.ביום 18.2.2024 הגיש בא-כוח המשיב לבית המשפט מסמך בשם "טיעוני הגנה", בו טען לקיומן של נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני בהתאם לאמור בסעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים. במסגרת זו, צוינו שלוש נסיבות מיוחדות: (1) אירוע רפואי חריג שעבר המשיב ושטרם נבדק עד תום; (2) תנאי ילדותו של המשיב אשר גדל ללא אב; (3) העובדה שמי שיזם את המעשים נושא ההליך העיקרי לא הועמד לדין. בהמשך לכך, ביום 5.3.2024, צירף בא-כוח המשיב מסמכים רפואיים אשר נוגעים לאירוע הרפואי.

6.ביום 11.3.2024 הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני בדירה באילת, תחת פיקוחם של דודו ואחיו. בהחלטתו, הדגיש בית המשפט כי מדובר במקרה מורכב. ברם, בהתחשב, בין היתר, בגילו הצעיר של המשיב; בחלקו באירועים נושא כתב האישום, שחומרתו פחותה בהשוואה למעשי המעורבים האחרים; בקשיים שהמשיב חווה במעצרו; בנסיבות חייו המורכבות; וביעילותו של הפיקוח המוצע – העדיף בית המשפט מעצר בפיקוח אלקטרוני, כאמצעי שפגיעתו בחירות המשיב פחותה, על פני מעצרו מאחורי סורג ובריח.

7.מכאן ערר המדינה, שעיקר טענותיו הוא זה:

א.לא התקיימו נסיבות מיוחדות, שרק בהתקיימותן ניתן היה להצדיק את העדפת מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני על פני מעצר בכלא – בהינתן חזקת המסוכנות אשר חלה על המשיב מכוח האמור בסעיפים 21(א)(1)(ג)(2) ו-22ב(ב)(1) לחוק המעצרים.

ב.שירות המבחן לא המליץ, בסופו של יום, על חלופת מעצר כאמור.

8.לאחר דיון בערר במעמד הצדדים, התרתי למשיב להגיש מסמך רפואי נוסף: אישור עדכני הנושא את התאריך 18.3.2024 עליו חתום רופא מקופת חולים מאוחדת. כמו כן קיבלתי את תגובתה של המדינה לאמור באותו אישור רפואי. לאחר מכן, בחנתי את נסיבות המקרה דנן על יסוד מכלול הנתונים שבעלי הדין הציגו בעל-פה ובכתובים והגעתי למסקנה חד-משמעית כי דין הערר להתקבל.

9.כלל הוא עמנו כי במקרים דוגמת זה שלפניי, כאשר כתב אישום, המאומת בראיות לכאורה, מייחס לנאשם בגיר עבירה שמעמידתו בחזקת מסוכן כאמור בסעיפים 21(א)(1)(ג) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים, השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני מחוץ לכותלי הכלא, היא לא "למה לא?", אלא "למה כן?" (ראו: בש"פ 250/21 מדינת ישראל נ' פרוך, פסקה 19 והאסמכתאות שם (31.1.2021)). חלופה כאמור לא תתאפשר אלא בהתקיים טעמים מיוחדים, והנטל להוכיח את התקיימותם רובץ על הנאשם (ראו: בש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-20 (2.2.2020) (להלן: בש"פ 248/20); בש"פ 1230/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (3.3.2020)).

10.חזקת המסוכנות מעבירה אל הנאשם את הנטל להציג בפני בית המשפט מידע אמין אשר יראה כי לא נשקפת ממנו סכנה ממשית לציבור או להליך הפלילי שמתנהל נגדו. מידע זה צריך לשכנע את בית המשפט כי שחרור הנאשם ממעצר, עם או בלי תנאים מגבילים, או, למצער, העברתו מבית המעצר למעצר בפיקוח אלקטרוני מחוץ לכלא, לא ייצרו סיכון ממשי לכך שהלה יבצע עבירות, ישבש את מהלכי משפטו או יימלט מן הדין (ראו בש"פ 248/20, פסקאות 18-17). עבור נאשמים כדוגמת המשיב, שלפי הראיות לכאורה אינם מהססים להתהלך עם אקדחים ללא רישיון ולתכנן ירי באזור מגורים, נטל זה יהא, ברגיל, כבד מנשוא.

11.בעניינם של נאשמים כאלה חל הכלל הבא: "בנסיבות בהן לא עלה בידי הנאשם להפריך את חזקת המסוכנות, תידרש, ברגיל, המלצה חיובית, חד-משמעית ובלתי מסוייגת של שירות המבחן בדבר שחרורו לחלופת מעצר. המלצה כאמור צריכה להינתן בגופו של תסקיר מעצר אשר יוכן על ידי השירות ויוגש לבית המשפט בהתאם לאמור בסעיף 21א לחוק המעצרים – זאת, כדי לשכנע את בית המשפט כי ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר למרות המסוכנות הנשקפת ממנו" (ראו: בש"פ 248/20, פסקה 19).

12.באשר לטעמים המיוחדים הנוספים אשר נדרשים בגדרם של סעיפים 21(א)(1)(ג) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים – טעמים אלה יהיו שונים ממקרה למקרה ובעניינם לא ניתן לקבוע כללים נוקשים (ראו: בש"פ 248/20, פסקאות 28-25 והאסמכתאות שם). יחד עם כך, ניתן להכליל ולומר כי טעמים מיוחדים – כשמם כן הם – צריכים לייחד את הנאשם ואת מצבו האישי בהשוואה לנאשמים אחרים שלכאורה ביצעו עבירות דומות, באופן שיעמידו באור חיובי יותר ויבסס את הצורך בהעמדת חלופה למעצרו בכלא למרות מסוכנותו.

13.העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני אינה נתמכה על ידי המלצת שירות המבחן. השירות במפורש נמנע מלתת המלצה חיובית בעניינה של חלופת מעצר זו. נסיבות ילדותו של הנאשם אינן ייחודיות לו ועל כן אינן עולות כדי "טעמים מיוחדים" לעניינם של סעיפים 21(א)(1)(ג) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים. כך הוא גם לגבי חלקו של המשיב בפרשה נושא כתב האישום: נשיאת אקדח ללא רישיון וחבירה לעבריינים אחרים לשם ביצוע ירי באזור מגורים אינן אומרות דבר או חצי-דבר לזכותו של המשיב, גם אם אניח לטובתו שחלקו בפרשה נופל מחלקם של יתר המעורבים. הקשיים שהמשיב חווה במעצרו אינם ייחודיים לו, ואינם מהווים טעם מיוחד התומך בשחרורו מהמעצר.

14.באשר למצבו הרפואי של המשיב – האישורים הרפואיים שהלה הניח לפניי מצביעים על נגע בקרקפת אשר התגלה אצלו בגיל שנה ושמונה חודשים והצריך אשפוז. האישור הרפואי העדכני קובע כי מדובר במחלה אשר "מחייבת מעקב מחשש להתפרצות". מעקב זה מתאפשר במסגרתם של השירותים הרפואיים המסופקים לעצורים ולאסירים; ומאחר שהנגע ממנו סובל המשיב אינו מתפרץ – ואנו תקווה כי לא יתפרץ כלל – ברי הוא כי אין מדובר בטעם רפואי מיוחד.

15.נמצא אפוא כי טעמים מיוחדים – אין; ולפיכך, הערר שהמדינה הניחה לפניי הוא ערר מוצדק שדינו להתקבל.

16.אשר על כן, אני מקבל את ערר המדינה, מבטל את ההחלטה קמא ומורה על מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח עד לסיום משפטו בהליך העיקרי.