בש"פ 2157/99 מדינת ישראל נ. לרי גלדסון

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי באישום של רצח. במצוות בית המשפט המחוזי הוא נעצר עד תום ההליכים המשפטיים. ערר על החלטת המעצר נדחה על ידי בית משפט זה. בתום תשעה חודשים למעצר החליט בית משפט זה (השופט י' קדמי) להאריך את המעצר בשלושה חודשים. לאחר מכן החלטתי אני להאריך את המעצר לשלושה חודשים נוספים, עד יום 17.4.99. עכשיו מבקשת המדינה, זו הפעם השלישית, להאריך את המעצר בשלושה חודשים נוספים.

הטעם לבקשת המדינה הוא, קודם כל, שהמשפט נגד המשיב הינו מורכב במיוחד בשל סיבות שונות. בית המשפט המחוזי עשה מאמץ מיוחד כדי לקדם את המשפט. עד מועד ההארכה השניה, לפני שלושה חודשים לערך, התקיימו 46 ישיבות הוכחה. מאז ועד היום התקיימו עוד 15 ישיבות לערך. בעצם, שלב ההוכחות נסתיים. ביום 15.4.99 התקיימה החקירה החוזרת של המשיב, ובזה הסתיימה גם פרשת ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע אותו יום מועדים לסיכומי הצדדים: סיכומי התביעה בימים 16, 18 ו19- לחודש מאי; סיכומי ההגנה בימים 23 עד 25 לחודש מאי. אפשר לקוות כי לא יארכו הימים, לאחר מכן, עד שבית המשפט ייתן את הכרעת הדין.

המדינה סבורה כי ראוי שהמשיב יהיה נתון במעצר עד לסיום המשפט. היא טוענת כי העילות שהביאו להארכת מעצרו עד כה יפות גם כיום. היא מפנה להחלטה שנתתי בבש"פ 234/99, כאשר המדינה ביקשה את הארכת מעצרו של המשיב בפעם השניה, וכך אמרתי:

"שתי העילות האחרות למעצר נותרו חזקות כפי שהיו. ראשית, מעשה העבירה המיוחס למשיב, על פי הראיות לכאורה, מלמד על מסוכנות רבה, שלא פגה עם הזמן. שנית, החשש להימלטות מן הדין קיים ועומד במלוא עוצמתו. חשש זה קיים בדרך כלל לגבי נאשם הצפוי, אם יורשע, לעונש מאסר כבד, ובמיוחד לגבי נאשם ברצח, כמו במקרה שלפנינו, שהוא צפוי למאסר עולם. ההגיון אומר שנאשם כזה יעשה ככל שיוכל כדי להימלט מאימת הדין. במקרה זה, כפי שנאמר כבר בהליכים קודמים, יש ראיות לכאורה התומכות בחשש זה".

אכן, כפי שבאת-כוח המדינה טוענת, שיקולים אלה קיימים היום כמו לפני שלושה חודשים, במלוא עוצמתם. השינוי שחל מאז מתייחס לשיקולים הנגדיים, כלומר, להתמשכות המעצר. ככל שהמעצר מתמשך, כך מתחזקת הדרישה לשחרר את הנאשם מן המעצר. כתוצאה, אפשר שעם חלוף הזמן ישתנה גם המאזן בין השיקולים בעד הארכת המעצר לבין השיקולים נגד הארכת המעצר.

במקרה זה, טוען בא-כוח המשיב, אכן השתנה המאזן. השינוי נגרם לא רק בשל חלוף הזמן, שהרי זו בקשה שלישית להארכת המעצר, אלא גם משום שהפעם, לטענתו, נתמשך הזמן בגלל פרקליטות המדינה, שלא היתה מוכנה להתחיל בסיכומי התביעה במועד שנקבע בשעתו, כלומר, ביום 19.4.99. כיוון שהפרקליטות ביקשה זמן כדי להכין את סיכומיה, נדחה מועד הסיכומים למשך חודש ימים לערך. אך, גם אם אניח כי מן הראוי היה שהפרקליטות תכין עצמה לסיכומים במועד שנקבע בשעתו, עדיין איני סבור כי יש בכך כדי להכריע את הכף. בעיקר אין בכך כדי לגבור על החשש מפני הימלטות מן הדין, לאור העובדות המובאות, בהקשר זה, בכתב האישום. לכן, לדעתי, מאזן השיקולים, שהביא להארכת המעצר בפעם השניה, עדיין לא השתנה.

אוסיף ואציין כי הארכת המעצר לא גרמה עוול למשיב, שכן במשך כל תקופת המעצר הוא היה כלוא כאסיר בגין הרשעה בעבירה אחרת, שאין לה קשר לעניין הנדון כאן, ועדיין הוא מרצה את עונש המאסר שנגזר עליו. אכן, אילו היתה ועדת השחרורים מחליטה להפחית שליש מתקופת המאסר שלו, היה המשיב משתחרר בקרוב. הוועדה לא דנה בכך כלל, כיוון שהוא נתון במעצר בגין העניין הנדון כאן. מכל מקום, עד היום, ממילא נשללה חירותו של המשיב בהיותו אסיר, אף ללא קשר להחלטה לעצור אותו בגין האישום ברצח.

לפיכך אני מחליט לקבל את בקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 17.4.99, או עד מתן פסק הדין במשפטו, לפי המועד המוקדם יותר.