בש"פ 2177/98 רוברט ארנביב נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 23.1.98 העורר נהג במשאית שהייתה מעורבת בתאונת-דרכים, בה נהרגה רוכבת אופניים בת 16. התאונה אירעה שעה שהעורר פנה במשאיתו אל תוך כניסה למלון רמת-אביב בתל-אביב, ולצורך כך חצה מדרכה. לשמע צעקות, עצר את רכבו וגילה מתחת למשאית את הנערה. בחקירה ראשונית הסביר העורר כי לא ראה את רוכבת האופניים לפני שנמצאה מתחת לרכבו.

בעקבות התאונה, ובעוד החקירה מתנהלת, נפסל העורר על-ידי קצין-משטרה מלהחזיק רשיון-נהיגה לתקופה של 90 יום.

2.העורר עתר לבית-משפט השלום (תעבורה) בתל-אביב, וביקש כי פסילת רשיונו תבוטל. בקשתו נדחתה. אף הערר שהגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה.

בערר שבפניי, עיקר טענת העורר הוא כי לא נמצא בסיס ראייתי לכאורי להגשת כתב-אישום נגדו, שהוא תנאי לפסילה מינהלית. שכן, לא הייתה בידי קצין-המשטרה ראיה (כגון דו"ח בוחן) המוכיחה רשלנות, לאמור, כי נהג סביר יכול היה להבחין ברוכבת האופניים.

3.העורר נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה מכוח סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961- (להלן: הפקודה), שבו נקבע:

(ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי הענין:

(1) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם - יפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים;

סעיף זה במקורו הוסף לפקודת התעבורה בשנת 1971, לנוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות. ראו הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 11), תשל"א1971- (ה"ח תשל"א 34). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

לנוכח העליה המתמדת במספר התאונות הקטלניות והחשיבות שבהטלת סנקציות תכופות ובהן, בעיקר, הצורך למנוע מיד את האדם המעורב בתאונה קטלנית מלהמשיך ולנהוג, מוצע להוסיף הוראה חדשה, כי במקרה של תאונה קטלנית יפסול קצין משטרה מיד את רשיונו של החשוד שבגרימת התאונה לתקופה של 90 יום, ושוב - בכפוף לסמכויות בית המשפט כנ"ל.

נוסחה הסופי של ההוראה, לאחר תיקונים בשנים 1977 ו1996-, נקבע בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 41), תשנ"ו1996-. מסעיף 47(ג)(1) לפקודה עולה, כי בטרם פסילה, על קצין המשטרה לשמוע את הנהג המעורב בתאונה, זולת אם לא הופיע במועד שלו זומן. סעיף 47(יא) מסמיך את קצין המשטרה להחזיר לנהג את רשיון הנהיגה, אם שוכנע כי לא יוגש כתב-אישום נגדו.

ההחלטה בדבר פסילה מינהלית נתונה גם לביקורת שיפוטית ובית-המשפט יבטל את הפסילה בתנאי או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור (סעיף 48 לפקודה).

4.סמכות הפסילה המינהלית מיועדת איפוא, בעיקרה, להגן על בטחון הציבור, ואין החוק מכיר בעילת פסילה הנסמכת על יסוד הרתעתי. אין לשלול את רשיון-הנהיגה של מי שאין חשש כי יהיה בהמשך נהיגתו סיכון ממשי.

ואולם, רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראיה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1), חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי-ציות לתמרורים, על-פי סעיפים 47(ה)(2) ו-(3) לפקודה. בסעיפים אלה ניתן שיקול-דעת לקצין-המשטרה, אם להפעיל את סמכותו גם בהתקיים הרכיבים הקבועים בחוק, והסמכות תופעל רק אם נסיבות העבירה או עברו של הנהג מלמדים כי המשך נהיגתו עלול לסכן את ביטחון הציבור. ראו בש"פ 1661/91 צישינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 145, בע' 146.

5.אומנם, התוצאה הקטלנית אינה מצביעה, כשלעצמה, על רשלנות בדרגה המצדיקה פסילה, ובהליכים השיפוטיים אין מבחינים בין תאונה קטלנית לתאונות אחרות. בכל מקרה, על בית-המשפט לבחון את מסוכנות הנהג ולבטל את הפסילה מקום ששוכנע כי נהיגת הנהג לא תסכן את שלום הציבור. ברם, בהליך המינהלי המופעל בסמוך לאחר אירוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצירוף תקופת הפסילה המינהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות (סעיף 47(ה)(2) לפקודה - 60 יום; סעיף 47(ה)(3) לפקודה - 30 יום), משקפות תפיסה מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ומכאן גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מייד לאחר מכן. ראו, למשל, בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אלא שהשימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. ראו והשוו בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 215, בע' 219. בהיעדר יסוד להעמדה לדין אין מקום לפסילתו המינהלית של הנהג.

6.הדין מאזן איפוא בין הצורך לשמור על בטחון הציבור בדרכים לבין זכותו של אדם לכך שרשיון-הנהיגה שלו לא יותלה ללא הצדקה. ראו והשוו בג"צ 204/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205, בע' 1209-1208.

עם זאת, מן השלב שבו מדובר - הוא שלב החקירה, הקודם אף לגיבוש עמדתה של התביעה אם להגיש כתב-אישום - נובע כי הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום. ראיות לכאורה במובן האחרון הן עדויות המוכיחות, למיצער, את היסודות המרכזיים של העבירה, שהם, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית - נהיגה רשלנית שכתוצאה ממנה נהרג אדם.

ואילו לצורך פסילה מינהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת-דרכים קטלנית. שכן, במקרים רגילים - בהיעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות.

במקרה שלפנינו, הראיות אף עולות על המינימום הנדרש. שכן, העורר הודה במפורש כי לא הבחין בהולכת הרגל לפני שמצא אותה מתחת למשאיתו. מכאן, שבאי-הבחנתו כשלעצמה, יש משום ראיה לכאורה המספקת לפסילה מינהלית.

7.המעשה המיוחס לעורר, ואף טענת העורר כי הוא כלל לא ראה את המנוחה, מצביעים על הסכנה הצפויה מהמשך נהיגתו לבטחון הציבור. לא עלה בידיו איפוא להפריך את חזקת המסוכנות.

לפיכך אני דוחה את הערר.