בש"פ 220/06 מדינת ישראל נ. געסוס עזאדין

לפניי בקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 20.12.05, בה נקבע כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים שייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, וכן עררה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) מיום 5.1.06 לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בהתאם להחלטתי הנ"ל.

בקצרה ייאמר, כי ביום 21.12.04 הוגש נגד המשיב ו-24 אחרים כתב אישום בפרשייה רחבת היקף, הנוגעת לפעילות עבריינית של שני ארגוני פשיעה מאזור יפו ומאזור לוד, העוסקים בייצור, רכישה, מכירה, החזקה והפצה של סמים מסוכנים מסוג קוקאין והרואין. ביום 10.7.05 הורה בית המשפט קמא (השופטת נ' אוהד ) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וביום 19.10.05 קיבל בית משפט זה (השופטת א' חיות ) את בקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיב ונאשמים נוספים בפרשה מעבר לתשעה חודשים, בתשעים ימים. ביום 19.12.05 התקיים דיון בבקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיב ונאשמים נוספים בפעם השנייה. בהחלטתי מיום 20.19.05 הוריתי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בתנאים שייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, וזאת נוכח מצבו הנפשי הקשה. בהתאם להחלטה זו קבע בית המשפט המחוזי ביום 5.1.05 כי המשיב ישוחרר למעצר בית מוחלט בבית אמו בלוד, בכפוף להפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 150,000 ₪ וכן פיקדון כספי בסך 20,000 ₪. כן נקבע כי הערבה תחתום על ערבות בסך 150,000 ₪.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. הערר הוגש, כאמור, יחד עם בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 20.12.05. בבקשה וכן בדיון בפניי טען בא-כוח המדינה כי חל שינוי בנסיבות, נוכח מתן חוות דעת פסיכיאטרית חדשה בעניינו של המשיב ביום 1.1.06, ממנה עולה כי המשיב אינו מוכר כחולה נפש ואינו זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי, אלא לטיפול ומעקב אמבולטורי בלבד. מחוות דעת נוספת שהוגשה ביום 4.1.06 עולה, לטענת המדינה, כי המשיב אינו סובל ממחלת הסכיזופרניה וכי מצבו הולך ומשתפר אף ללא טיפול. עוד נטען, כי על-פי חוות הדעת החדשות בעניינו של המשיב מצבו הנפשי אינו קשה או חמור כפי שהוצג לבית משפט זה בדיון שהתקיים ביום 19.12.05, ועל כן מבוקש המדינה כי אעיין מחדש בהחלטתי מיום 20.12.05 ואקבע כי אין מקום לשחרור המשיב לחלופת מעצר. בנוסף, סבורה המדינה כי נוכח המידע החדש שהונח בפניו, שגה בית המשפט קמא משהורה על שחרורו של המשיב לחלופה. לבסוף, מוסיפה המדינה וטוענת כי בשחרור המשיב לחלופת מעצר בעיר לוד אין די לשם הפגת המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

לאחר שעיינתי בבקשת המדינה ובעררה ואף שמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה והערר להידחות. החלטתי מיום 20.12.05 התבססה בעיקרה על מחלתו של המשיב, אשר היה מאושפז במב"ן עקב מצב פסיכוטי חריף ושוחרר לאחר זמן להמשך החזקתו במעצר בטיפול תרופתי, וכן על היחס בין מצב בריאותו לבין החלק המיוחס לו במסכת העבריינית. בחוות הדעת הפסיכיאטריות האחרונות נשללה אמנם האבחנה של מחלת הסכיזופרניה, אך לא נשללה הקביעה כי היה במצב פסיכוטי. בחוות הדעת מיום 4.1.06 נקבע, אמנם, כי המשיב אינו זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי, אולם יחד עם זאת צוין כי מיום 7.12.05 אושפז בהסכמתו במחלקה הפתוחה במב"ן עקב אי שקט ולחץ נפשי. עוד נקבע כי הוא זקוק לטיפול ומעקב פסיכיאטרי במסגרת אמבולטורית, כי הוא מקבל טיפול תרופתי, וכי רצוי שיהיה במעקב מרפאתי על-מנת לעקוב אחר מצבו. בנסיבות אלה, לא ראיתי לשנות מהחלטתי לפיה יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. על פי חוות הדעת לא שוכנעתי כי במצבו הנפשי ניתן להחזיקו בתנאי המעצר בהם נתונים חבריו. בהתאם לכך נדחה גם הערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ותנאי השחרור בערובה יעמדו בתוקפם.