בש"פ 2203/00 מדינת ישראל נ. זכריה היזמי

1.על המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירות של אינוס במירמה ומעשה מגונה. תמצית המעשים שפורטו בכתב האישום היא כי בשיחה של המשיב עם המתלוננת - צעירה ילידת 1976, שהיא חברת ילדות של בתו של המשיב - הציע המשיב "לעשות לה תיקון". במהלך "מעשה התיקון" התפשטה המתלוננת עירומה, כפי שאמר לה המשיב, ולאחר מכן עיסה את גופה בידיו וכן החדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' הרטל) דן בבקשתה של המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ובהחלטתו מיום 20.3.00 הורה לשחררו בתנאים ובערובה. המדינה עוררת על ההחלטה.

2.כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו "התשתית הלכאורית לבקשה מוסכמת על דעת ב"כ שני הצדדים. עילת המעצר אף היא מוסכמת. מה שנותר לדיון היא השאלה אם ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר". על שאלה זאת השיב, כאמור, בחיוב והורה לשחרר את המשיב בתנאי שישהה בבית אשתו בראש העין, בהשגחתה ובהשגחת בת אחותו. כן הורה לו להפקיד מזומנים ולהמציא ערבויות כספיות.

לדעת בא כוח המדינה אין לנקוט לגבי המשיב חלופה למעצר, יהא טיבה אשר יהא, וזאת מכוחן של שתי עילות עיקריות: האחת - מסוכנותו של המשיב, העולה מן המעשים המיוחסים לו עתה וכן מתוך עברו; השניה - החשש כי המשיב יתחמק מהליכי השפיטה. כנגדו טוען בא כוח המשיב כי מדובר במעשים שנעשו ללא פיתוי או התחזות ובלי שהמשיב הבטיח דבר למתלוננת ומכל מקום, ניתן להפיג את מסוכנותו על ידי הרחקתו ממגע עם אנשים. עוד טען כי הטענות בדבר פרשיות דומות בעברו של המשיב אין להן על מה שיסמכו. כך גם לגבי החשש שהוא עלול להתחמק מן ההליכים.

3.אין ספק כי מדובר בפרשה מכוערת של ניצול תמימותה של צעירה כבת 24 שנים, על ידי אביה של חברת ילדות שלה - גבר כבן 47 שנים - שלפי הנטען בכתב האישום הטיף בסביבתו לחזרה בתשובה ולניהול אורח חיים דתי, ומטבע הדברים נתנה בו אמון. מהודעתו של המשיב במשטרה גם עולה כי עשה בעבר "מעשי תיקון", ועל כך גם סיפר למתלוננת, לפי הודעתה שלה. ככל הנראה, גם קיים במשטרה תיק חקירה נגד המשיב שעניינו מעשים דומים בשנים 1994-1993, אולם הדברים לא הגיעו לכלל הגשת כתב אישום או לנקיטת הליכים כלשהם. מדובר, אפוא, בפרשה אחת, זאת הנדונה, הנסמכת על ראיות לכאורה, שבצידה דברי כיעור שספק אם הם עולים כדי ראיות לכאורה, או שהם בגדר "ספק ראיות", אם לא בגדר דברים בעלמא.

כידוע, לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- מצווה עלינו שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים, אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". למרות אופיין של העבירות המיוחסות למשיב - המצדיק, בדרך כלל, מעצר עד תום ההליכים - הרי, כפי שאני מתרשם ניתן, במקרה הנדון, להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה למעצר. זאת, בין היתר, על ידי הרחקתו של המשיב מעיר מגוריו לכתובת מגורים בעיר אחרת, איסור יציאה מן הבית במשך 24 שעות ביממה, תוך בידודו מחברתן של נשים בכלל ומניעת קשר בינו לבין המעורבים בפרשה, לרבות עדים האמורים להעיד במשפטו, עם פיקוח רצוף של אנשים שיתחייבו להודיע מיד למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור, עם התייצבות במשטרה במועדים שייקבעו ובצירוף ערובות כספיות נאותות.

בשולי עניין זה אעיר כי עיינתי במזכרים שהגיש בא כוח המדינה כדי להראות שיש חשש שהמשיב יתחמק מהליכי השפיטה ולא שוכנעתי כי חשש זה הוא ממשי, או כי לא ניתן לסלקו על ידי חלופה כאמור לעיל.

4.לפיכך אני מורה כי המשיב ישוחרר מן המעצר בתנאי שחרור ובערובות כספיות כפי שיקבע בית המשפט המחוזי לפי ההנחיות דלעיל.