בש"פ 2210/20 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

ביום 18.3.2020 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי כתב האישום, המבקש שהה בחו"ל, וחזר לארץ ביום 16.3.2020, אז אושפז מרצון במרכז לבריאות הנפש בשל מחשבות או בדניות. ביום 17.3.2020, במהלך בדיקה פסיכיאטרית, איים המבקש על הפסיכיאטר בפגיעה שלא כדין בגופם של שני ילדיו (להלן: הקטינים ) המתגוררים עם אמם (שעמה מצוי המבקש בהליכי גירושין), בכך שחזר ואמר לו כי בכוונתו "להתאבד באמצעות בליעת כדורי מורפיום ולקחת איתו את ילדיו, כי אין להם בשביל מה לחיות" (סעיף 3 לכתב האישום). עוד על פי כתב האישום, אמר המבקש כי ברגע שיתאפשר לו, יגיע לחפש את ילדיו בעיר מגוריהם כדי להרגם. לפי הנטען, דברים אלה נאמרו בכוונה להפחיד את הפסיכיאטר או להקניטו.

2.

לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים. בבקשה נטען כי נגד המבקש קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לו, וכי קמה עילת מעצר שכן קיים יסוד סביר לחשש כי המבקש יסכן את ביטחונם של הקטינים אילו ישוחרר ממעצר. ביום 18.3.2020 קיים בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת ז' דולב להמן ) דיון בבקשה, שאליו לא התייצב המבקש (בהסכמת בא כוחו), לאחר שנמצא ללא הכרה כתוצאה מבליעת כדורים, ואושפז בבית חולים. בהחלטה מתום הדיון קבע בית המשפט כי קיים "ניצוץ ראייתי" בתשתית הראייתית שהוצגה, וכי נשקפת מסוכנות מהמבקש, שביקש לכאורה לממש את איומיו בבליעת הכדורים, ובכך יש להקים עילת מעצר. לפיכך הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד החלטה אחרת, וכי דיון נוסף בבקשת המעצר יתקיים ביום 31.3.2020. בנוסף, בית המשפט הורה, נוכח החומר הרפואי שהוצג לפניו, כי המבקש יובא לבדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי תוך 24 שעות מעת שישוחרר מהאשפוז בבית החולים ויסיים את תקופת הבידוד שבה עליו לשהות, וכי הפסיכיאטר המחוזי יבדוק את כשירות המבקש למעצר, אם היה המבקש אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו ואם המבקש מסוגל לעמוד לדין (להלן: חוות הדעת הפסיכיאטרית ). בעניין זה נקבע כי הבדיקה תוכל להתבצע בתנאי אשפוז לצורכי הסתכלות, וכי בסופה יוכל הפסיכיאטר המחוזי להורות על העברת המבקש לבית מעצר, אם לעמדתו מצבו של המבקש לא מצדיק מעצר בבית החולים הפסיכיאטרי.

3.

ערר שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה. בהחלטה מיום 22.3.2020 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ג' גדעון ) כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. צוין כי נקודת המוצא היא שהדברים המיוחסים למבקש נאמרו על ידו, וכי אין לשלול כי אלה נועדו להפחיד את הפסיכיאטר ולהניעו מקבלת החלטה לשחרר את המבקש מאשפוז בניגוד לרצונו. בהינתן האמור, ונוכח המסוכנות הגבוהה לכאורה הנשקפת מהמבקש בשל הכוונה שהביע לפגוע בילדיו, נקבע כי אין מקום להתערב במסקנה לגבי קיומו של ניצוץ ראייתי ולגבי המעצר עד לאחר קבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית.

4.

מכאן הבקשה למתן רשות לערור שלפניי. לטענת המבקש, עניינו מעורר שאלה עקרונית בדבר אופן ההתייחסות לאמירות המושמעות במסגרת טיפולית, וההיתכנות להעמיד בגינן לדין בפלילים בעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לשיטת המבקש, שאלה זו מקבלת משנה חשיבות שעה שהתנהלות המשיבה בנדון דידן מנוגדת להצהרות קודמות שניתנו על ידי נציגי המשיבה בהליכים קודמים שנדונו לפני בית משפט זה, שבהם צוין כי הגשת כתב אישום במקרים מעין אלה שלפנינו תיעשה בזהירות ובצמצום, נוכח הספק הקיים לגבי קיומו של היסוד הנפשי הנדרש (ובעניין זה הפנה המבקש לבש"פ 2551/19 נחמני נ' מדינת ישראל (9.4.2019); ולבש"פ 749/19 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2019)). עוד נטען כי הנטל להוכיח את התשתית הראייתית הנדרשת בשלב המעצר מונח לפתחה של המשיבה, וזו לא עמדה בו. בנוסף, נטען כי המבקש נעדר עבר פלילי, וכי הערכאות הקודמות שגו בכך שלא בחנו אפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעי פוגעני פחות ממעצר, כמו גם את חיוניות מעצרו של המבקש בימים אלה, כמצוות תקנה 1(1) לתקנות שעת חירום (דיוני מעצרים), התש"ף-2020.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערור על החלטת בית משפט מחוזי בערר שעניינו מעצר תינתן כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 5094/19 אוחיון נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.7.2019)). ההחלטה נושא הבקשה שלפניי עניינה בפרק הזמן שעד לקבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית, שתוכן מיד לאחר יציאתו של המבקש מהבידוד שבו הוא מחויב נוכח חזרתו מחו"ל, וכאמור בהחלטת בית משפט השלום, דיון נוסף בעניין מעצרו של המבקש יתקיים ביום 31.3.2020. משאלה הם פני הדברים, אין בהחלטות הערכאות הקודמות כדי לסתום את הגולל על בחינת נחיצותו של המעצר בנסיבות העניין והתשתית הראייתית לתמיכה בו, לרבות בראי האמור בהחלטות השיפוטיות שאליהן הפנה בא כוח המבקש בהליכים אחרים. מטעם זה לא מצאתי כי הונחה עילה למתן רשות לערור בשלב הדיוני הנוכחי, והבקשה נדחית. למותר לציין כי טענותיו של המבקש שמורות לו, מבלי שאביע עמדה לגופם של דברים.

הבקשה נדחית אפוא.