בש"פ 2236/98 הרצל יחיא נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' בייזר) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו והחלטה זאת היא נשוא הערר שבפני.

העורר מואשם בפני בית המשפט המחוזי בשני אישומים שארעו בשני ימים עוקבים בחודש ספטמבר 1996: באישום הראשון הוא מואשם בביצוע מעשה מגונה בקטין (כבן 14 שנים); באישום השני הוא מואשם בעיקר בביצוע מעשה מגונה ומעשה סדום בקטין אחר (כבן 16 שנים), שהינו אחיו של הקטין הראשון.

בכתב הערר, וכן בטיעון בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט זה, אין בא-כוח העורר חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה התומכות בכתב האישום. אך הוא טוען כי ראיות אלה נגועות בפגמים וסתירות שיש בהם כדי להחליש את הסיכוי שהעורר יימצא אשם בדין. כמו כן הוא סבור כי העובדה שהעבירות המיוחסות לעורר בוצעו בשנת 1996, ומאז לא הוגשו למשטרה תלונות נוספות נגד העורר, מצדיקה את שחרור העורר מן המעצר. כך גם, לדעתו, העובדה שהעורר התייצב באופן סדיר לדיונים במשפט פלילי אחר שהתנהל נגדו, במשך התקופה האחרונה, בבית משפט השלום בירושלים.

אכן, טענות אלה מדברות בזכות העורר. אולם אין להן אלא משקל מועט, במיוחד נוכח עובדות אחרות, המדברות נגד שחרור העורר מן המעצר.

ראשית, לעורר יש עבר פלילי כבד: הוא הורשע כבר עשר פעמים בעבירות אלימות, סמים, רכוש ומין. בין אלה נכללת הרשעה אחת משנת 1986 בגין מעשה מגונה בקטין, עליה נדון העורר למאסר של 8 חודשים ומאסר על תנאי של 28 חודשים. בשנת 1992 הוא הורשע בגין תקיפה מינית של קטין, ועל כך נדון לתשלום קנס והארכת המאסר על תנאי לתקופה של שנתיים נוספות. נוסף לכך, בתחילת שנה זאת, הורשע העורר על ידי בית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 1779/95) בביצוע שני מעשים מגונים בקטין כבן 9 שנים, בשנת 1994, והוא ממתין לגזר הדין (שאמור להינתן ביום 5.5.98). העבר הפלילי של העורר, ובענייננו העבר הפלילי ככל שהוא מתייחס לעבירות מין נגד קטינים, מצביע באופן ברור על המסוכנות של העורר.

מכאן שנותרה רק השאלה אם חלופת מעצר, במתכונת של מעצר בית מלא, עשויה לנטרל את הסכנה הצפויה מן העורר. בהקשר זה יש לציין כי העורר, שהינו רווק, כבן 38 שנים, חי במשך תקופה ממושכת ללא מקום מגורים קבוע (הומלס), אף ללא מקום עבודה קבוע, והוא היה משתמש בסמים מסוכנים. מסתבר כי נעשו נסיונות לאתרו, בעקבות התלונה שהוגשה נגדו במקרה דנן, אך ללא הצלחה, ובשנת 1997 הוא הוכרז עבריין נמלט. בא-כוחו טוען כי הנסיונות שנעשו לאתר את העורר לא היו רציניים. מכל מקום, יש בכך כדי להסביר מדוע לא נעצר העורר ולא נפתחו נגדו הליכים בגין אישום זה, המתייחס לעבירות שבוצעו בשנת 1996, עד שלאחרונה נעצר באקראי.

בא-כוח העורר טוען כי בינתיים העורר נגמל משימוש בסמים, וכי יש לו כתובת, היא הדירה שנשכרה על ידו בסיוע של שירותי הרווחה, ולפי כתב האישום היא הדירה בה בוצעה אחת העבירות המיוחסות לו במקרה זה. אך אלה הן טענות גרידא, ללא תימוכין בראיות כלשהן.

העובדות מלמדות לא רק על המסוכנות של העורר, אלא גם על כך שאין הוא ראוי לאמון בית המשפט, באופן שיצדיק חלופת מעצר. העובדה העיקרית בהקשר זה היא שהעורר, בהיותו עומד לדין לאחרונה בפני בית משפט השלום בירושלים (בת.פ. 1779/95), באישום של ביצוע מעשים מגונים בקטין, שוחרר על ידי בית המשפט מן המעצר, על יסוד המלצה של שירות המבחן, בתנאי שישהה בהוסטל של חסרי-דיור (הומלס), יצא ממנו רק לצורך הטיפול השיקומי על ידי שירות המבחן, יקיים קשר רצוף עם שירות המבחן ויפקיד ערובות. אף על פי כן, הוא עזב את ההוסטל ביוני 1996 (בידיעה והסכמה של שירות המבחן, שסבר כי אין תועלת בשהותו בהוסטל, וסייע בידו לשכור דירה), ואחר כך (בניגוד לעמדה של שירות המבחן) ניתק את הקשר עם שירות המבחן. חמור מזה, זמן קצר לאחר מכן (בספטמבר 1996) בוצעו העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום נשוא ערר זה.

ביום 31.3.98 הגיש שירות המבחן תסקיר לבית משפט השלום, לקראת מתן גזר הדין במשפט בו הורשע העורר בביצוע מעשים מגונים בקטין. בתסקיר מצויין כי העורר ניתק את הקשר עם שירות המבחן, לא השיב לפניות טלפוניות של השירות, וממקום עבודתו נמסר כי עזב את העבודה. העורר הובחן כחסר יציבות רגשית ובעל סף תסכול נמוך. בסיכום התסקיר נאמר כך: "על רקע האמור, אישיותו, הקושי לקבל אחריות למעשיו, וניתוק הקשר עמנו, אין אנו רואים כיום יעילות בהעמדתו בטיפול שירותנו, ואנו נמנעים מהמלצה טיפולית בעניינו".

כנגד כל אלה מציע בא-כוח העורר, כחלופת מעצר, כי העורר ישהה במעצר בית בדירה השכורה על ידו, וכי אחיו יבוא מפעם לפעם לדירה כדי לוודא שהעורר מקיים את תנאי השחרור.

לדעתי, נסיבות המקרה מלמדות כי במקרה זה אין להסתפק בחלופת מעצר.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.

כאמור, ביום 5.5.98 אמור להינתן גזר הדין במשפט בו העורר הורשע לאחרונה (ת.פ. 1779/95). אם דינו של העורר באותו תיק ייגזר למאסר בפועל, אפשר שיהיה בכך שינוי נסיבות שיצדיק בקשה לעיון מחדש, על ידי בית המשפט המחוזי, בהחלטה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים בתיק שלפנינו. ראו בש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' סלאח סלימאן (לא פורסם).