בש"פ 3355/98 ליאוניד קריביצקי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 10137/98) בגין שתי עבירות של שוד וקשירת קשר לביצוע פשע. לפי כתב האישום, השתתף העורר בתכנון וביצוע שני מקרי שוד. מהאישום הראשון עולה כי העורר קשר קשר עם אחר לשדוד סניף של בנק לאומי בבני ברק. השניים הכינו לשם כך פתק שבו נכתב כי "זהו שוד מזוין! אל תתחילו מהומה ואל תקראו למשטרה. תעבירו לי את כל הכסף...". ביום 25.12.97, נכנסו השניים לבנק, הציגו את הפתק בפני הפקידה בבנק, וכאשר השתהתה, שלף האחר אקדח. לאחר מכן, העורר ושותפו נמלטו מהבנק עם הכסף שקיבלו מהפקידה. לפי האישום השני, העורר תכנן עם עוד שלושה שותפים לשדוד סניף של בנק הפועלים בבני ברק. במסגרת ההכנות מסר העורר פתק לאחד משותפיו בנוסח הפתק באישום הראשון. בעת השוד, ביום 20.1.98, העביר השותף את הפתק לפקידה, קיבל ממנה כסף, ונמלט. העורר והשותפים האחרים חיכו לו בחוץ עם שני רכבי מילוט.

בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי הראיה לכאורה העיקרית נגד העורר הינה הודיית שותפו לעבירה, דימיטרי גרודסקי, המפלילה את העורר לגבי השוד השני. חיזוק להודיה נמצא באמירות מפלילות של העורר בעימות עם השותף ובעת החקירה במשטרה (יש אמירות של העורר על אנשים ש"לא היו בשוד", והוא אף אמר בחקירתו כי אינו מוכן לספר דבר על השוד, כי אינו רוצה 'לסבך' אנשים אחרים), בשיחזור שעשה השותף ובזהות הפתקים המודפסים שהוכנו לשני מקרי השוד. ראיה לגבי מעורבות העורר בשוד הראשון היא העובדה כי על הפתק של השוד באירוע הראשון נמצאה טביעת אצבע של העורר. כמו כן, נמצאו אצל העורר שטרות כסף, שהעורר לא נתן גירסה ברורה לגביהם. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי "על אף כי הראיות לגבי השוד הראשון - משקלן פחות ממשקל ראיות לגבי השוד השני - עדיין משקלן הכולל של הראיות לכאורה מספיק בשלב זה".

בערר זה, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי יש ראיות לכאורה המספיקות למעצר עד תום ההליכים, למרות התשתית הראייתית הדלה, המבוססת על הודאת שותף. לטענת העורר, אין להתבסס על טביעת האצבע שנמצאה על הפתק ששימש לשוד הראשון, שכן העורר מסר הסבר לטביעת האצבע. ההסבר הוא שהעורר מסר נייר מחשב ריק לשותפו לשוד, מבלי שידע לשם מה ישמש הנייר, ורק מאוחר יותר הדפיסו מבצעי השוד את נוסח הפתק ששימש לשוד, על נייר זה דווקא. כמו כן, העורר טוען כי המחשב בביתו מקולקל וכי אינו יודע להדפיס על מחשב, כך שאין הוא יכול להיות אחראי לפתקים שהוכנו לשוד. בנוסף לאלה, טוען העורר טענות בעניין מהימנות הודאתו המפלילה של השותף ובעניין אי עריכת מסדרי זיהוי לשם זיהוי העורר כשותף בשוד.

בטענות אלה לא מצאתי שיש כדי לסתור את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בשלב זה של מעצר העורר עד תום ההליכים. טביעת האצבע, על-אף גירסתו של העורר, היא ראיה חזקה. כפי שקבע בית משפט זה (השופט י' קדמי) במקרה אחר:

"בנסיבות הענין, מקום בירורו של ההסבר האחר - המוצע על ידי הסניגור - במסגרת הדיון על פי כתב האישום; ואין על כן בקיומה של האפשרות שההסבר שינתן בבוא העת יעמיד בספק את המסקנה המתחייבת מכוחה המסבך של טביעת האצבע, כדי ליטול מן הטביעה את כוחה הראייתי הלכאורי, בשלב שבו מתבררת בקשה להחזקה במעצר עד תום ההליכים". [בש"פ 1024/97, רדואן מוסא ועטיא מוסא נ' מדינת ישראל].

כך גם הודאת השותף. טענות המתייחסות לאמינות ולמשקל הודאת השותף הן טענות שמקומן בבית המשפט שידון באישום נגד העורר. אין בהן כדי לשלול את משקל הדברים כראיות לכאורה. לאלה מצטרפות ראיות נסיבתיות נוספות שקושרות לכאורה, בשלב זה, את העורר לביצוע עבירות השוד. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים.

לחלופין, טוען העורר כי היה מקום לקבוע כי קיימת חלופת מעצר, בהתחשב בכך שהעורר שוחרר בתנאי מעצר בית ביום 5.3.98, בגין עבירת שוד אחרת שבה הודה העורר (ב"ש 258/97), ולא הפר את תנאי השיחרור, ובהתחשב בכך שאין לעורר עבר פלילי.

בעבירות שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כיוון שהשוד הראשון היה באמצעות נשק חם, ומדובר בשוד בנקים, שהוא עבירה שיש חשש להישנותה, קיימת סכנה לציבור מהעורר ושותפו. בית המשפט קבע כי "המשיב 1 [הוא העורר בערר זה] עצור עד תום ההליכים כנקבע בב"ש 258/97 בגין עבירת שוד בנק אחר ועל כן על אחת כמה וכמה אין לסמוך עליו".

כאמור, העורר טען בפני כי אין מקום למעצרו עד תום ההליכים שעה שבשוד בגינו עומד העורר לדין בתיק אחר, בו הודה, הוא שוחרר למעצר בית. ואולם, אין דומה שוד ראשון לשוד שני ושלישי. התמונה העומדת כיום בפני בית המשפט בדבר מסוכנות העורר היא שונה מהתמונה שעמדה בפני בית המשפט במקרה השוד הראשון בגינו נעצר והודה. לפי כתב האישום, מסתבר כי מקרה השוד הראשון לא היה מקרה יחיד, אלא שוד אחד מבין רצף עבירות שוד בהן היה מעורב העורר. לפיכך, לא נמצא שיש לקבל את טענת העורר לעניין חלופת המעצר.

משפטו השני של העורר, בתיק השוד האחר, נדחה לקבלת חוות דעת פסיכולוגית ולשם מתן גזר דין ליום 28.6.98. אם דינו של העורר באותו תיק ייגזר למאסר בפועל, נראה שיהיה בכך שינוי שיצדיק בקשה מטעם העורר לראות במאסר חלופת למעצר עד תום ההליכים בתיק שלפנינו, בתנאי שלא תוענק לו חופשה מן המאסר עד שיינתן פסק הדין במשפט נשוא ערר זה (ת.פ. 10137/98). ראו בש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' סלאח סלימאן (לא פורסם); בש"פ 2236/98 הרצל יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

על כן, אני דוחה את הערר.