בש"פ 2241/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

ביום ו', 19.3.2010, הוריתי על שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר ודחיתי את הערר בכל הנוגע לבקשתו של העורר 1 להשתחרר גם כן לחלופת מעצר. נוכח דוחק השעה לא יכולתי ליתן באותו מועד נימוקים מפורטים להחלטה, ואני עושה כן עתה.

2.

בפני עמד ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט ), 19.3.2010, בגדרה התקבל ערר של המשיבה על החלטת בית משפט השלום לנוער בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) מתאריך 18.3.2008, להורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, בערובה.

העובדות הצריכות לעניין וטיעוני הצדדים

3.

בתאריך 17.3.2010 ביקשה משטרת ישראל מבית משפט השלום לנוער להאריך את מעצרם של העוררים – קטינים בני 15 ו-13.5, בהתאמה, ב-48 שעות וזאת לצורך ביצוע פעולות חקירה נדרשות. בבקשה צוין כי העוררים חשודים בעבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטינה עד גיל 14 ובמהלך הדיון הוסיף נציג המשטרה בעל פה כי העוררים חשודים גם בשיבוש הליכי חקירה, בגין מאורעות שהתרחשו במהלך השעות שמאז נעצרו. בדיון שהתקיים עוד באותו ערב בבקשת המשטרה התברר כי נערה המתגוררת באותו יישוב שבו גרים העוררים התלוננה כי העוררים ביצעו בה מעשים מגונים בניגוד להסכמתה, בקיץ שנת 2009. כב' השופט ר' וינוגרד החליט בתום הדיון להאריך את מעצרם של העוררים עד לתאריך 18.3.2010, בשעה 15:00 (פחות מ-24 שעות). בהחלטה נאמר כי אין מחלוקת של ממש כי קיים חשד סביר לביצוע המעשים על ידי הקטינים, וזאת הן על בסיס גירסת המתלוננת והן על בסיס התיאורים שמסרו העוררים עצמם בחקירותיהם. עוד ציין כב' השופט ר' וינוגרד

כי שתיים מבין פעולות החקירה שציין נציג המשטרה מצדיקות לכאורה את המשך החקירה בתנאי המעצר ולא ניתן היה לבצען קודם למעצרם של הקטינים. בית המשפט סיים את החלטתו בהבעת דעה לגבי האופן שבו הועמדו העוררים על זכותם להיוועץ בעורך דין ומתח ביקורת מסוימת על התנהלות המשטרה בהקשר זה.

4.

בתאריך 18.3.2010 הגישה משטרת ישראל בקשה נוספת להארכת מעצרם של העוררים, הפעם לתקופה של 5 ימים, לצורך ביצוע פעולות חקירה נוספות. בבקשה זו נאמר כי העוררים חשודים בביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט, ביצוע מעשה מגונה בקטינה עד גיל 14 וכן ביצוע מעשה מגונה בקטינה עד גיל 14, תוך שימוש בכוח והפעלת אמצעי לחץ ואיומים. בתום הדיון שנערך בבקשת המשטרה, דחה כב' השופט ר' וינוגרד את הבקשה והורה על שחרור העוררים לחלופת מעצר – בערובה. בית משפט השלום הנכבד ציין בהחלטתו כי מדברי נציג המשטרה עולה כי הפעולות שצוינו בהחלטה הקודמת כמצדיקות ביצוען בזמן שהעוררים במעצר – לא בוצעו, ונעשו פעולות חקירה אחרות. כב' השופט מתח ביקורת על התנהלות זו וציין כי יש בה כדי להעמיד את בית המשפט בפני מצב מוגמר, לפיו יש צורך בהארכת המעצר הנוספת המבוקשת, הגם שפעולות שראוי היה לבצען – לא נעשו בגלל סדר עדיפויות פנימי של המשטרה וכי דבר זה מלמד שלמעשה אין חשש לשיבוש הליכים. כן ציין בית משפט השלום הנכבד את הביקורת שהטיח בא-כוחו של העורר 2 בנציג המבקשת, על כך שמרשו, שהוא בן פחות מ-14, נחקר על ידי חוקר נוער ולא על ידי חוקר ילדים, כנדרש לטענתו על פי סעיף 4 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן:

חוק הגנת ילדים ) , אך ציין כי ביקורת זו נתונה בספק נוכח הפרשנות שניתנה לסעיף חוק זה.

כאמור, בית משפט השלום הנכבד הורה בסופו של דיון על שחרור העוררים בתנאים הבאים: הפקדה של 2,000 ש"ח על ידי כל אחד מהם; הימצאות במעצר בית מלא תחת השגחה מלאה ורצופה של הוריו מחוץ ליישוב שבו הם מתגוררים; מניעת גישה למחשב, טלפון, טלפון נייד או כל אמצעי תקשורת אחר; חתימה של הורי הקטינים על ערבות צד ג' בסכום של 10,000 ש"ח. כן הורה בית המשפט לעוררים ולהוריהם שלא ליצור קשר עם כל אחד מן המעורבים בפרשה ואף לא ליצור קשר עם אף אדם מהיישוב שבו הם מתגוררים. נקבע כי מעצר הבית יימשך שבעה ימים.

5.

על החלטה זו הגישה משטרת ישראל ערר לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הנכבד נכח גם אביה של המתלוננת, לאחר שבקשתו כי הדבר יותר לו מכוח סעיף 9 ל- חוק הנוער (שפיטה, ענשי ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער ) התקבלה על ידי כב' השופטת ת' בזק-רפפורט . בתום הדיון, שנערך בבוקר יום שישי, 19.3.2010, החליט בית המשפט הנכבד קמא על קבלת הערר והותרתם של העוררים הקטינים במעצר עד לתאריך 22.3.2010, וזאת לאחר שבית המשפט הנכבד שוכנע כי פעולות החקירה שיש לבצען מחייבות את המשך מעצרם של העוררים ולא ניתן יהיה לקדמן על דרך של מעצר בית. עוד ציינה כב' השופטת ת' בזק-רפפורט כי גם אם היתה יכולה משטרת ישראל לנהל את החקירה באופן שונה מזה שנעשה בפועל, אין לבוא איתה חשבון ובשל כך לשחרר את העוררים. אשר לטענות שהעלה בא-כוח העורר 2 בדבר נפקות הודעותיו של מרשו נוכח העובדה שנחקר על ידי חוקר נוער ולא על ידי חוקר ילדים, כנדרש בחוק הגנת ילדים – ציינה השופטת כי על פני הדברים נראה שיש טעם בטענה, אולם מפאת קוצר הזמן ונוכח חומר החקירה הכולל שבפניה, אין היא סבורה שפגם נטען זה מצדיק התעלמות מההודעה שנמסרה על ידי העורר 2.

6.

על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים הגישו העוררים את הערר שלפני, בצהרי יום ו' ה-19.3.2010. עוד באותו היום, הוריתי כי יקוים דיון לאלתר בעניינם של העוררים, וזימנתי את באי כוח הצדדים להופיע בפניי . אביה של המתלוננת ביקש שוב להיות נוכח וגם הגיש בקשה כתובה מטעמו לעניין זה. לאחר שמיעת עמדות הצדדים בסוגיה האמורה– הוריתי כי אביה של המתלוננת יהיה רשאי להיות נוכח בדיון (איפשרתי גם לאבי המתלוננת לומר דברים אחדים, והוא מסר פרטים על מצבה של בתו ועל הנסיבות שבהם נודע לו על המעשים המיוחסים לעוררים. אבי המתלוננת הבהיר כי כל חפצו הוא שתלונת בתו תבורר עד תום).

לגוף הדברים, בא-כוח העורר 1 טען לשחרור מרשו לחלופת מעצר והדגיש כי ראוי היה ליתן משקל בכורה לעובדה שהעוררים הינם קטינים, המצויים במעצר לראשונה בחייהם. עוד ציין בא-כוח העורר 1, כי המשטרה החליטה, על דעת עצמה, שלא לבצע בין 17.3.2010 ל-18.3.2010 את פעולות החקירה שבית משפט השלום הנכבד ציין שיש לבצען בעת המעצר ומכך הוא ביקש להסיק כי מעצרם של העוררים איננו נדרש באמת לשם מניעת שיבוש החקירה. בא-כוח העורר 2 שב וטען כי הודעותיו של העורר 2 בטלות, נוכח העובדה שנחקר על ידי חוקר נוער ולא על ידי חוקר ילדים.

בא-כוח המדינה טען מנגד כי מעצרם של העוררים נדרש, בין השאר, לשם מניעת שיבוש החקירה, והדגיש כי אף על פי שהעוררים עצורים מאז תאריך 17.3.2010, זמן רב "בוזבז" בדיונים משפטיים (בהליכים שהוגשו גם על ידי המדינה) ועל כן לא ניתן לומר שהחקירה מוצתה בזמן המעצר

שהוקצב לה עד כה. עוד הדגיש בא-כוח המדינה כי עם התפתחות החקירה עלו חשדות נוספים בפרשה והדבר מצדיק כשלעצמו את המשך מעצרם של הקטינים.

טרם שהחלטתי בערר, ביקשתי לשמוע גם את העוררים עצמם מכוח סעיף 1ב לחוק הנוער. העורר 1 אמר כי "לא מתייחסים אליו כמו שצריך במעצר" וכי לא קיבל את ארוחת הערב ביום חמישי האחרון. העורר 2 סיפר שתנאי מעצרו "בסדר", אך גם הוא לא קיבל את ארוחת הערב האחרונה (ביום חמישי בערב).

דיון והכרעה

7.

שני שיקולים עיקריים עמדו בבסיס החלטתי, לקבל את הערר ככל שהוא נוגע לעורר 2 ולדחות אותו ככל שהוא נוגע לעורר 1:

ראשית , העובדה שמדובר בקטינים החווים מעצר ראשון (והעורר 2 הוא אף בן פחות מ-14 כאמור) – מחייבת בדיקה קפדנית ביותר של בקשת הארכת המעצר מטעם משטרת ישראל ובחינה מדוקדקת של פעולות החקירה שיש לבצען בעת שהקטינים שוהים במעצר. הדבר נלמד מהוראות סעיף 10א לחוק הנוער , המורה כי מעצר קטין יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת מטרת המעצר, וכי בקבלת החלטה על מעצרו של קטין יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר של שלומו הגופני והנפשי על התפתחותו.

בדיקת הנסיבות וצרכי החקירה העלתה כי במקרה שלפנינו יש הכרח כי העורר 1 יוסיף לשהות במעצר בעת שהיחידה החוקרת ממשיכה לבצע פעולות חקירה מסוימות, אולם הכרח כזה איננו קיים ביחס לעורר 2, זאת מטעמים שבשלב זה אינני יכול לפרטם כאן על מנת שלא לפגוע בחקירת המשטרה. טעם נוסף להבחנה בין שני העוררים נעוץ בהתרשמותי מחלקם השונה בעבירות המיוחסות להם. יתר על כן, על פי הוראות סעיף 10א לחוק הנוער, מצווה בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את גילו של הקטין, וגם בכך שונים, כמובן, העוררים שלפנינו. אמנם מדובר בשני קטינים, אך כאמור, העורר 2 הוא בן פחות מ-14 ואילו העורר 1 הוא בן למעלה מ-15 שנה. בהקשר זה ראוי לציין עוד כי סעיף 10י(1) לחוק הנוער קובע הבחנה נוספת בין קטין שמלאו לו כבר 14 שנים ובין קטין שלא מלאו לו 14 שנים, בכל הנוגע למעצר לאחר הגשת כתב אישום, ונאמר בו כי הוראות סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (מעצר עד תום ההליכים)– לא יחולו על קטין בן פחות מ-14 שנים. לשיטתי, גם מסעיף זה ניתן ללמוד לענייננו, על דרך של היקש, כי מעצר של קטין בן פחות מ-14 שנים הוא בגדר חריג שבחריג .

שנית , מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא ניתן להקל ראש בטענתו של בא-כוח העורר 2 לגבי הפגמים שנפלו בחקירתו, שנערכה עד כה שלא על ידי חוקר ילדים. מעיון בחוקים הרלבנטיים נראה כי חקירה כגון זו שבוצעה לעורר 2 – אכן נדרש היה לבצעה על ידי חוקר ילדים. אסביר את הדברים בקיצור נמרץ להלן:

סעיף 4 לחוק הגנת ילדים קובע כי חקירה ביחס לעבירה כגון זו המיוחסת לעורר 2 (עבירה על סעיף 348(א)(3) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ) תיעשה רק על ידי חוקר ילדים. על פי אותו חוק, ילד מוגדר כמי שלא מלאו לו 14 שנים, ומכאן מסתבר כי חוקר ילדים הוא מי שהוסמך לחקור קטינים מתחת לגיל 14.

סעיף 1 לחוק הנוער

קובע כי חוקר נוער, הוא שוטר שהמפקח הכללי של משטרת ישראל, או מי שהוא הסמיך לעניין זה, הסמיך לחקור נוער וכי לא יוסמך שוטר כחוקר נוער אלא לאחר שקיבל הכשרה לצורך כך, כפי שיקבע המפקח הכללי של משטרת ישראל. מסעיף זה עולה כי חוקר נוער הוא מי שהוסמך לחקור קטינים (שכן חוק הנוער מתייחס אל קטינים בני פחות מ-18 שנים).

שילוב שני דברי החקיקה הנ"ל מוביל לכאורה למסקנה כי חוקר ילדים הוא מי שהוסמך לחקור ילדים בלבד ואילו חוקר נוער הוא מי שהוסמך לחקור קטינים שהם בני 18 ומטה (עד גיל 14). במקרה שלפנינו חקר את העורר 2 חוקר נוער , ולא חוקר ילדים ומבלי לקבוע בשלב זה מסמרות בסוגיה זו ובנפקותה על כל היבטיה – נראה לי שיש ליתן משמעות לנתון זה גם בהקשר שלפנינו.

8.

זאת ועוד – אחרת. כפי שבא-כוח המדינה רמז בדיון שקיימתי – במהלך יום השבת לא היתה אמורה להתקיים חקירה של העורר 2 על ידי חוקר ילדים. גם נסיבה זו היוותה בעיני שיקול שתמך בשחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר, שכן מיותר היה להשאירו במעצר בעת שממילא לא ניתן היה לחקור אותו על ידי חוקר ילדים, כנדרש.

9.

השיקולים הנ"ל הכרוכים בהימצאותו של חוקר ילדים – אינם קיימים לגבי העורר 1 שהוא כאמור בן למעלה מ-15 שנה. הנה כי כן גם טעם זה מצדיק את ההבחנה בין השניים בכל הנוגע להמשך מעצרם.

10.

אשר על כן, הוריתי בתאריך 19.3.2010 – ביחס לעורר 2 – כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגביו – בבית דודו, בתנאים הכספיים והאחרים שנקבעו בהחלטת כב' השופט ר' וינוגרד

מתאריך 18.3.2010 ובשינויים שהתחייבו מעיתוי ההחלטה, ביום ו' ה-19.3.2010. מנגד לא יכולתי להורות בשלב זה כאמור על שחרורו של העורר 1 לחלופה דומה, שהרי גילו שונה ומבוגר יותר, ונסיבות החקירה הכרוכות בו – שונות.