בש"פ 2246/03 טאטור מרואן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.

פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 18.4.02, יותר מעשרה חודשים לפני הגשת הבקשה שבפניי, אשר הוגשה ביום 5.3.03. בבקשה נטען, כי בעת מתן גזר הדין, עליו מבוקש לערער, היה המבקש מיוצג על ידי עורך דין אשר חדל לייצגו אחרי כן, ובשל כך לא היה מי שידאג להגשת ערעור במועד הקבוע בחוק. נטען, כי מאוחר יותר פנה המבקש לבא כוחו הנוכחי, עו"ד לידאוי, וביקש כי ייצגו. נטען, כי עו"ד לידאווי פעל לאיסוף החומר ולימודו. עוד נטען, כי עו"ד לידאווי פנה לבית המשפט המחוזי על מנת לצלם את תיק בית המשפט, ורק לאחר מכן, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה.

מעיון בבקשה ונספחיה עולה, כי הפנייה לבית המשפט המחוזי לצילום התיק הוגשה עוד ביום 4.6.02. מן הבקשה לצילום התיק עולה, כי עוד ביום 29.4.02, פנה המבקש לעו"ד לידאווי על מנת שייצגו – היינו, סמוך למועד מתן גזר הדין, וזמן רב לפני חלוף המועד להגשת הערעור. במצב זה ברור, כי המבקש היה מיוצג במועד שאיפשר הגשת ערעור במועד. בבקשה לא צויין מתי החליט בית המשפט המחוזי בבקשה האמורה לצילום התיק, ולא מוסבר מדוע השתהה עו"ד לידאווי מאז סוף אפריל 2002 ועד לפנייה לבית משפט זה, בתחילת מרץ 2003.

במצב זה, איפשרתי לעו"ד לידאווי להתייחס לתגובת המדינה, ולהסביר את הטעון הסבר. עו"ד לידאווי לא הגיב להחלטתי זו. התוצאה היא, כי אין בפניי הסבר ממשי לאי הגשת ערעור במועד, ולהשתהות הניכרת של המבקש ובאי כוחו. אף כי אמת המידה להארכת מועד בפלילים, ככל שהדברים נוגעים בנאשם, אינה מחמירה עימו, הרי שהדין הוא כי ניתן משקל למידת האיחור בפנייה לבית המשפט ולהסבר שניתן לה. במקרה זה, מידת האיחור היתה רבה ביותר, ולאחר שההסבר שניתן לה קרס, נותרה בלא הסבר כלשהו. במצב זה, לא ניתן להאריך את המועד כמבוקש.

הבקשה נדחית.