בש"פ 2312/99 שמעון חלפון נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו המייחס לו מעשה מגונה בנסיבות אינוס, הטרדת עד ושיבוש מהלכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, ליקק העורר - שעסק בצביעת דירה - את איבר מינה של קטינה ילידת נובמבר 1988, באמתלה של הסרת צבע מבגדיה. כמו כן טילפן, לפי הנטען, לאימה של הקטינה וכן למעבידו ואמר דברים שיש בהם משום הטרדה ונסיון להשפיע על עדויותיהם. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דוויק), בהחלטתו מיום 15.3.99, ציווה לשחרר את העורר למעצר בית מלא, מחוץ לבני-ברק עיר מגוריו, בצירוף תנאים נוספים ובצירוף ערובות כספיות. ביום 17.3.99 הגישה באת כוח המדינה בקשה לעיון חוזר בהחלטה וביום 21.3.99 החליט בית המשפט (כב' השופטת ע' סלומון - צ'רניאק) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.טענתו הראשונה של בא כוח העורר היא שאין בידי המדינה ראיות כלשהן, אף לא לכאורה, להוכחת האשמה. לענין זה סומך הוא בעיקר על כך שהקטינה המתלוננת לא העידה באוזני חוקרת הנוער שהיתה אמורה לגבות את עדותה אלא כתבה את הדברים. כמו כן השיבה על שאלותיה של החוקרת במנוד ראש ולא בדברים. טענה זאת יש לדחות.

כפי שמתברר סיפרה הקטינה לאימה את כל פרטי הארוע מיד כאשר שבה לביתה. במהלך הניסיון הראשון של חוקרת הנוער לדובב אותה לא השיבה לשאלות וגם במכתב שכתבה, לפי הצעתה של החוקרת, לא התייחסה לאירוע. אולם, במהלך הנסיון השני, כתבה מכתב במעמד חוקרת הנוער שבו תיארה מה שעשה לה העורר. כמו כן כתבה על כך מכתב לאימה. גם דברים שאמר העורר למעבידו, בדבר "סטירה שנתן לילדה" ושאלתו לשוטר בניידת אם הוא "מחפש סימני זרע", כמו שתיקתו כאשר נשאל במשטרה שאלות ישירות, יש בהם כדי לחזק את הראיות הנזכרות. בבוא העת ידון, כמובן, בית המשפט בקבילותן של הראיות ובמשקלן, אולם בשלב זה די במכלול הראיות כדי לקבוע שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה העיקרית.

3.טענתו השניה של בא כוח העורר היא כפולה: א) שלא היה יסוד לבקשה לעיון חוזר משום שלא "נתגלו עובדות חדשות" ואף לא "נשתנו נסיבות", כאמור בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). ב) ש"העובדה החדשה" שעמדה בבסיס בקשת המדינה לעיון חוזר - שעליה אעמוד להלן - לא די בה כדי לשנות את החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי משחרור בערובה ובתנאים למעצר. גם טענה זאת - לפחות בחלקה השני - אין בידי לקבלה.

בדיון הראשון בבקשת המעצר שהגישה המדינה טען בא כוחה כי "ניתן לראות שיש לו תיק מב"ד נוסף בעבירה של מעשה מגונה בקטין. אמנם מדובר בתיק מב"ד אך בכך יש איזו שהיא אינדיקציה שמחזקת את מסוכנותו.". בית המשפט קבע, בהתיחסו לענין זה, כי מדובר ב"חשד שלא השתכלל לכלל אישום או הרשעה", וכי "אין בפני חומר די הצורך ללמוד ממנו על נטייה טבועה במשיב (הכוונה לעורר - י.ט.) לפגוע בקטינים או לנצלם ניצול מיני.". אחרי שניתנה ההחלטה נודע לבאת כח המדינה כי עוד לפני הפרשה הנדונה הוגש על העורר כתב אישום בבית השלום ברחובות המייחס לו מעשים מגונים בשני קטינים ילידי השנים 1983 ו1984-. בכך ראתה גילוי של "עובדה חדשה" ועל פיה הגישה את בקשתה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו השניה, סבר כך גם הוא. כמו כן סבר "שהעובדה החדשה יש בה כדי להצביע לכאורה על כך שענין לנו במשיב אשר יש לו נטיה טבועה לפגוע בקטינים ולנצלם ניצול מיני".

נוטה אנוכי לדעה, ואין אני בא לקבוע מסמרות בענין זה, כי אם הגיע לידיו של פרקליט מסויים המייצג את המדינה בענין מסויים, מידע בדבר ראיה המצויה בידי פרקליטים אחרים של המדינה, ומידע זה לא היה בידיו של אותו פרקליט לפני כן, אין לראות בקבלת המידע "גילוי", או "עובדה חדשה", או "שינוי נסיבות", שהם עילה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק המעצרים. אשר לחלקה השני של טענת בא כוח העורר, נראה לי שמקום שיש הצדקה להסתמך על הליך פלילי אחר, אין משקלו של תיק חקירה, כאשר טרם הוגש כתב אישום ("תיק מב"ד") - שהוא קל יותר - כמשקלו של תיק שהוחלט להגיש בו כתב אישום, שהוא כבד יותר. מכאן, שבמקרה שלפנינו לא היתה, אולי, מלכתחילה עילה

לבקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי ואולי ראוי היה לדחות את הבקשה מטעם זה. אולם, צדק בית המשפט המחוזי בדיעבד, בכך שלא התעלם מכתב האישום שהוגש על העורר המייחס לו מעשים מגונים בקטינים שאף הם ענינם נגיעה באברי המין שלהם.

כך או כך, רשאית הערכאה הדנה בערר בענין מעצר להביא בחשבון שיקוליה את מלוא המידע הדרוש להחלטתה, אפילו היה פגם דיוני כלשהו בדרך שהובאה ראיה מסויימת לעיונן של הערכאות הקודמות, ואין היא חייבת להתעלם ממנה מטעם זה. העיון בכתב האישום הקודם מביא, אפוא, למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע לעניין מסוכנותו של העורר מה שקבע ובכך שראה בהתקשרויותיו הטלפוניות הנזכרות של העורר יסוד לחשש שישבש הליכי משפט.

4. הערר נדחה.