בש"פ 2321/08 כאתב חלדון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

המבקש הורשע, על פי הודעתו, בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של נסיעה אחורנית ובעבירה של הריגה. ביום 30.7.2007 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו, והטיל עליו מאסר בפועל למשך 15 חודשים וכן מאסר מותנה ופסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך עשר שנים.

2.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 12.3.2008. נטען בה כי בא-כוח המבקש, אשר לא ייצג אותו בבית המשפט המחוזי, רשם בהיסח הדעת שהמועד להגשת ערעור מסתיים ביום 15.3.2008, במקום ביום 15.2.2008. היסח הדעת נבע, על פי הנטען, מנסיבות משפחתיות ורפואיות קשות של בא-כוח המבקש. מיד עם התגלה הטעות פנה המבקש, ביום 28.2.2008, לבית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ושלח עותק מן הבקשה למשיבה. בהעדר תגובה מצד המשיבה בית המשפט המחוזי לא נתן החלטה בבקשה להארכת מועד, ומכאן הבקשה שלפניי. המשיבה מתנגדת לבקשה, בטענה כי סיכויי ההליך קטנים ביותר.

3.

לאחר עיון בטענות בעלי הדין ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. אמנם, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). בנסיבות המקרה שלפני, בשים לב לפרק הזמן הקצר שחלף מאז עבר המועד להגשת הערעור ועד לפנייה לבית המשפט המחוזי ולמשיבה, ולנסיבות שפורטו בבקשה, אני סבורה כי באיזון הכולל בין אינטרס המבקש למצות את הליכי הערעור ובין אינטרס התקינות הדיונית וסופיות הדיון, יד אינטרס המבקש על העליונה. אשר על כך, ולנוכח העובדה שמ דובר בהליך פלילי לגביו נקוטה אמת מידה מקלה יחסית במתן ארכה, אני נעתרת לבקשה. ערעור המבקש יקובל לרישום.