בש"פ 2392/03 נסיר ג'מאל בן עלי נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום כנגד העורר מייחס לו עבירה של סחר בבני אדם ועבירה של סרסרות. לפי כתב האישום, ביום 29.08.02, "מכר" המבקש בחורה לסוכנת משטרתית להעסקה בזנות, בהתאם להצעה שהציע לסוכנת ימים מספר קודם לכן. הבחורה, ילידת אוזבקיסטן, הועסקה משך כחודש עד למכירתה בזנות על ידי העורר ושותף שפעל עימו. מדירתו של השותף ובליוויו יצאה קרבן העבירה עת מומשה העסקה עם הסוכנת המשטרתית.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 7.11.02, בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' שטמר) נענה לבקשה, תוך שהוא דוחה את טענות העורר שנסבו סביב אי העמדת שותפו לדין באותה האשמה. בית המשפט הגיע למסקנה כי היה שוני בין חלקו של המבקש לבין חלקו של שותפו בביצוע העבירות.

בית המשפט הוסיף כי אף אם נפלה מלפני המדינה טעות כשבחרה שלא להעמיד לדין את שותפו של העורר, אין בכך כדי להצדיק את שחרור העורר.

2.על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערר לבית משפט זה, אולם העורר ביטל אותו, בישיבה שנועדה לשומעו ולפני שהחל הדיון בו. ביום 17.2.03 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו האמורה. טענותיו של העורר נדחו כולן בבית המשפט קמא. בין היתר, סמך העורר את בקשתו על המועד המאוחר, בתום כ-7 חודשים מאז שנעצר, שנקבע לישיבה ראשונה להוכחות התביעה נגדו. לעניין זה קבע בית המשפט שלאור חומרת העבירה ומסוכנות העורר, אין בהתמשכות ההליכים בעניינו כדי להצדיק את שחרורו. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי ידוע ידע העורר על המועד שנקבע לישיבת ההוכחות הראשונה עוד לפני מתן ההחלטה הראשונה בעניין מעצרו, ובכל זאת הוא בחר שלא להתייחס לעניין זה, ולמשוך את הערר שהגיש לבית משפט זה. טענה אחרת שהעלה העורר הייתה כי הבחורה אותה כנטען הוא מכר לזנות, נמלטה ממשמורת המשטרה ונעלמה, ומשכך הם פני הדברים, נחלשו ראיותיה של התביעה, עד כי אין עוד ראיות לכאורה שיצדיקו את המשך מעצרו. בית המשפט המחוזי קבע שישנן ראיות לכאורה כנגד העורר שכן מצא כי ראיות התביעה מתבססות בעיקרן על עדות הסוכנת -המשטרתית וההקלטות שערכה. על החלטת בית המשפט קמא שלא לקבל את הבקשה לעיון מחדש בהחלטתו, הוגש הערר שלפניי.

3.בהודעת הערר שלו ובדיון שנערך בפניי חזר העורר על הטענות שהשמיע בפני בית המשפט קמא. הוא השיג כנגד האפלייה בינו לבין שותפו, שלא הואשם באותה עבירה, כנגד התמשכות מעצרו בשל המועד המאוחר שנקבע למשפטו, וכנגד התשתית הראייתית שהוצגה נגדו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. העורר לא הצליח להצביע על שגגה שנפלה מלפני בית המשפט קמא. לעניין הטיפול השונה לו זכו העורר ושותפו מידי המדינה, מעלה בחינת חומר הראיות כי צדק בית המשפט בקובעו כי העורר מילא תפקיד מרכזי בביצוע העבירות. הטענה בדבר המועד המאוחר של ישיבת ההוכחות, מבוססת על נתון שהיה ידוע לעורר כבר בזמן הדיון הראשון בבית המשפט המחוזי. משבחר העורר שלא להתייחס לענין זה בדיון ההוא ובערר שהוגש עליו לבית משפט זה, אין מקום להעלות את הטענה עתה. זאת ועוד, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי בהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לעורר ובמסוכנותו לציבור, אין די בהתמשכות הדיונים להצדיק את שחרורו. טענתו של העורר כאילו התערערה תשתית הראיות לכאורה נגדו, לא יכולה גם היא להתקיים, שכן עדות הסוכנת המשטרתית וההקלטות שהיא סיפקה מהוות ראייה לכאורה לאשמת המערער במידה הנדרשת בשלב זה.

דין הערר אפוא, להדחות.