בש"פ 9001/03 שומי איסקוב נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), מיום 07/08/03, שניתנה בב"ש 3682/03, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון מחדש בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוע עבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו- לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן- החוק), עבירת תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 274(1) לחוק, עבירת הצתה- לפי סעיף 448 לחוק, עבירת היזק בזדון- לפי סעיף 452 לחוק, עבירת פציעה- לפי סעיף 334 לחוק, עבירת נסיון לפציעה- לפי סעיף 334 + סעיף 25 לחוק, עבירת חבלה בכוונה מחמירה- לפי סעיף 329(א)(2) לחוק וכן עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית- לפי סעיף 380 לחוק.

על- פי עובדות כתב האישום, ביום 05/02/03, שהה העורר כעצור בתא מעצר בתחנת המשטרה "זבולון" (להלן- התא) ביחד עם עצורים אחרים (להלן- העצורים). בעת שאנשי המשטרה נכנסו לתא, נעמד העורר בדרכם, לא אפשר להם להיכנס לתא וכן הסית את העצורים לא לצאת מהתא. העורר הועבר לתא אחר, בו שהו 3 עצירים אחרים, וביניהם אלכסנדר סוקולובסקי (להלן- המתלונן) וולדימיר אנטונוב (להלן- אנטונוב). כאשר נכנסו השוטרים לתא, על- מנת למסור לכל העצורים כוס קפה, השליך, העורר, את הכוס לעברם וגרם לשפיכת הקפה על בגדיהם. לאחר מכן הבעיר, העורר, אש, בתא, על-ידי ניירות וכן על-ידי שמיכה שהיו במקום. נוסף על כך התנכל, העורר, לעצירים אחרים ואף היכה את אנטונוב במכת אגרוף וגרם לפציעתו. עוד, דרש, העורר, מאנטונוב כי יפרק עבורו את מנורת הפלורסנט והאחרון עשה כדבריו. העורר אחז במנורה ואחז בידו שבר זכוכית ובאמצעותו ניסה לפגוע באנטונוב אשר הגן על עצמו ומנע את הפגיעה. יתרה מכך, דרש, העורר, מאנטונוב למסור לו את חגורת מכנסיו. העורר קשר את החגורה לסורג של המזגן , אך אנטונוב שחררה ממקומה, העורר דרש מאנטונוב ליצור מהחגורה לולאה ולקשרה בחזרה לסורג. זמן מה לאחר מכן, הורה, העורר, למתלונן להתפשט. המתלונן עשה כדבריו, אך העורר דרש ממנו להתלבש. העורר קרע רצועה מסדין, שהיה מונח במקום, והורה למתלונן לקשור אותה לסורג והמתלונן עשה כדבריו. כמו כן, קרע, העורר, רצועה נוספת וכרך אותה סביב צווארו של המתלונן ורק משהתקרבו אנשי המשטרה לתא, הרפה מהמתלונן והסיר את רצועת הסדין ממנו.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 30/03/03, נעתר, בית המשפט המחוזי לבקשה זו. בהחלטה נקבע כי קיימות, כגד העורר, ראיות לכאורה, כנדרש בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה- מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן- חוק המעצרים), סעיף 21(ב), עוד נקבע כי קיימת עילת מעצר וכי חלופת מעצר אינה יכולה לבוא בחשבון לגבי העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי האירוע כולו מאופיין בסממנים של אכזריות, העולים מתוך תיאור העובדות שבכתב האישום. הנתונים מעידים על סכנה של ממש הטמונה בעורר, שלא נמנע מלבצע את המתואר בכתב האישום בעת שכבר היה עצור ועל כן אין לדעת מה צפוי ממנו לכשישוחרר. עוד קבע, בית המשפט המחוזי, כי העורר נמלט בעבר מן הארץ, זאת כאשר היה דרוש לחקירה בגין עבירות רצח, על כן ובשל הימלטות זו, קיים חשש כי ישוב על מעשה זה גם במהלך הדיון ועד אשר יסתיים משפטו הנוכחי. כך שלאור האמור לעיל, סבר בית המשפט המחוזי כי מסוכנותו של העורר הינה רבה ובשל כך אין מנוס אלא לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.העורר ערר על ההחלטה הנ"ל לבית משפט זה. ביום 06/04/03, החליט בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) כי לאור מסוכנותו הרבה של העורר, לאור ריכוז עבירות חמורות הן כנגד רשויות אכיפת החוק והן כנגד עצירים אחרים, אשר הגיע עד כדי סיכון של ממש לפגיעת גוף רצינית ואף לאובדן חיים ולאור קיומה של סכנת הימלטות מוחשית, אשר התממשה בעבר, קיים סיכון של ממש משחרורו ועל כן אימץ, בית משפט זה את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.העורר הגיש, לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה לעיון חוזר על החלטתו מיום 30/03/03. בהחלטה זו סמך העורר טענתו על כך כי חל כרסום בחומר הראיות, זאת לאחר שמיעת עדותו של המתלונן העיקרי בתיק. נוסף על כך, טען העורר כי הוא ממתין מספר חודשים במעצר, בלא שהתקיים דיון בעניינו. ביום 07/08/03, החליט בית המשפט המחוזי כי

חרף הכרסום בחומר הראיות , המתייחס לעבירת ההצתה, הרי שלא חל כרסום בחומר הראיות בכל הנוגע להתנהגות האלימה של המבקש ובהתאם לא השתנתה הערכת מסוכנותו, ככל שיש בה להביא לשינוי שיקולי בית המשפט לעניין מעצרו. נוסף על כך נקבע כי לא חל גם שום שינוי בכל הנוגע לעברו של העורר, ככל שהדבר נוגע לנסיבות הימלטותו מהארץ. אומנם הנושא היחידי המהווה עילה לעיון מחדש הינו משך ההליך הצפוי, אך מאידך גיסא , אין לשחרר מטעם זה את המבקש, שכן האיזון בין ההכרח להגן על הציבור ממסוכנותו של העורר ובין הגנת זכויותיו שעניינו ישמע בהקדם מוביל במקרה זה לתוצאה כי מן הראוי שיוחזק במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ועל כן דחה, בית המשפט המחוזי, את הבקשה לעיון חוזר.

מכאן הערר שבפני.

6.באי-כוחו המלומדים של העורר טענו בפני כי שגה בית המשפט המחוזי, בקובעו כי שמיעת הראיות במשפטו של העורר תסתיים בתוך תקופת תשעת החודשים כאשר התאריך הבא לשמיעת הראיות קבוע מעבר לתקופת תשעת החודשים. עוד טענו, באי כוחו של העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא חל כרסום בחומר הראיות כנגדו בעבירות האלימות, שכן כל מה שנאמר על- פי חוות דעת פתולוג שהתגלה "פס אדמומיות בלבד" באזור הצוואר ותו לא. נוסף על כך טענו כי העורר נמצא במצב נפשי פסיכוטי- סכיזופרני קשה עד שאין הוא שלט בעצמו ועל כן אין זה המקרה הנכון לשימו מאחורי סורג ובריח. יתרה מכך הוסיפו וטענו כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את חלופת המעצר המוצעת בשים לב לקצב התקדמות המשפט ושאלת הראיות.

באת-כוח המשיבה טענה, לעומתם, כי אין כל כרסום בראיות שכן קיימות, בידיה, ראיות לכאורה בדבר עבירות האלימות. לעניין עבירת הצתה נאמר כי אין ראיות לכך ועל כן המשיבה לא תעמוד על הרשעה בעבירה זו. עוד טענה כי המעשים המיוחסים לעורר הינם מסוכנים ובשל עברו יש חשש להימלטותו מן הארץ. לבסוף טענה, באת-כוח המשיבה, כי מצבו הנפשי של העורר אינו מצב נפשי כה קשה עד שאינו שולט במעשיו, ועל כן יש להשאירו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

7.לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר. התשתית הראייתית הלכאורית, אכן נבחנה ואושרה בעבר על-ידי בית משפט זה (בש"פ 3130/03).

כך, כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע בהליך קודם כי קיימות הוכחות לכאורה להרשעת העורר כנדרש לצורך מעצר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. צריך להתקיים מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה , לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של העורר על פני הרשעתו בדין ( ראה בש"פ 2159/03

ניר חזיזה נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(1), 558).

כאמור, בחנתי את עדותו של אלכסנדר סוקלובסקי, שהינו המתלונן העיקרי בתיק, ואני סבור שחרף המפנה שחל בראיות התביעה לעניין עבירת ההצתה, הרי שלא חל כרסום מהותי המקעקע את תשתית ראיות התביעה, לעניין עבירות האלימות מיסודה. כך שחומר הראיות מצביע לכאורה על כך כי העורר היה אלים כלפי המתלונן העיקרי וכלפי אנטונוב.

לעניין טענת באי-כוח העורר, לפיה העורר הינו במצב נפשי קשה עד שאין הוא שולט בעצמו, הרי שאין מקום לקבלה. על-פי חוות דעתה של ד"ר סיגל אלון, מיום 07/02/03, נקבע כי: "אין עדות למצב פסיכוטי חריף או סיכון אובדני מיידי...". ועל-פי חוות הדעת, אין מניעה שהעורר ימשיך לשהות במעצר.

באי-כוח העורר טענו כי שמיעת הראיות לא תסתיים בתוך תקופת תשעת החודשים, כאשר התאריך הבא לשמיעת הראיות קבוע מעבר לתקופת תשעת החודשים. באת-כוח המשיבה ציינה כי נכון הוא שמשפטו של העורר לא יסתיים בתוך תקופת תשעת החודשים וכי קיים קושי לקבוע מועדים נוספים, אך נקבעה משכבר ישיבה לחודש נובמבר ונעשים מאמצים כבירים על- מנת לקיים דיונים ולסיים את המשפט במהירות המירבית.

אין התארכות המשפט, אשר נוצרה כפועל יוצא של אילוצי המערכת השיפוטית, מחייבת את שחרורו של העורר, שכן על בית המשפט לאזן בין זכותו של העורר לחירות, כל עוד חלה עליו חזקת החפות, לבין האינטרס לשמירה על שלום הציבור וכי שיש לבדוק את מידת מסוכנותו של העורר לשלום הציבור (ראה בש"פ 4655/99 מדינת ישראל נ' סאמר זכור ואח' , תק-על 99(2), 956), ויש לייחס חשיבות מרובה למהות העבירות ולחומרתן (ראה בש"פ 389/03 מדינת ישראל נ' ז'אן אלרז , תק-על 2003(1), 284 וכן בש"פ 1548/99 מדינת ישראל נ' ויקטור מושייב , תק-על 99(1), 297), כך שלאור מעשי האלימות הקשים של העורר וכן לאור עברו הפלילי המכביר, אשר טומן בחובו, עבירות אלימות חמורות, קרי: חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין, נשיאת סכין למטרה לא כשרה וכן עבירת סמים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפניי, האיזון בין האינטרסים המנוגדים מצוי בצד הדאגה לשלום הציבור. על כן, איני רואה אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לעניין זה יפים דבריו של השופט א' ריבלין:

"זאת ועוד, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי בהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לעורר ובמסוכנותו לציבור, אין די בהתמשכות הדיונים להצדיק את שחרורו" (ראה בש"פ 2392/03 נסיר ג'מאל בן עלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 375).

8.סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

בשולי החלטתי זו, אני מסב את תשומת לב משטרת ישראל לטיעוניהם של באי-כוח העורר לגבי מצבו הנפשי של העורר ולצורך לתת לו את כל הטיפולים הרפואיים הדרושים בהתחשב במצבו הנפשי הנ"ל.