בש"פ 2396/97 מדינת ישראל נ. נאשף מוניף

זוהי בקשה שניה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לשנה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק ללא היתר. על פי הנטען בכתב האישום נכנס המשיב בשעת לילה לדירתה של המתלוננת בעת שישנה במיטתה וירה בה ארבע יריות אקדח. כתוצאה מהירי נפצעה המתלוננת. את האקדח נשא המשיב שלא כדין. המשיב ירה במתלוננת על רקע עסקות סמים קודמות בינו לבינה.

עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 4.2.97 האריך בית משפט זה (כב' השופט אור) את מעצרו בשלושה חודשים נוספים. בהחלטתו להאריך את המעצר ציין השופט אור כי הוא עושה כן בהתחשב בטיב העבירות המיוחסות למשיב ועל רקע הרשעותיו הקודמות, אשר מהן ניתן להסיק כי המשיב יהווה סיכון לציבור אם ישוחרר מהמעצר. עם זאת, הביע בית המשפט מורת רוח מקצב שמיעת הראיות. הוא הניח, כי בתקופת הארכת המעצר תקויימנה מספר ישיבות, כך שניתן יהיה לסיים את הדיון במהלך תקופה זו.

בבקשה להארכת המעצר פירטה המבקשת את השתלשלות העובדות מאז מתן החלטתו של השופט אור. התברר שהזמן שהוקצב להמשך שמיעת הראיות לא נוצל כראוי. התקיים דיון אחד ב26.2.97-, במהלכו נשמעו עדי תביעה. שני המועדים הנוספים שנקבעו נדחו לבקשת הסניגור. במועדים אלה היו אמורים להעיד מומחים לנשק מטעם התביעה, אולם כיוון שלא נסתייע בידי הסניגור להיערך לקראת חקירתם הנגדית, לא נשמעה עדותם.

בדיון שבפני, טען הסניגור המלומד, כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בסברו שנשקף סיכון משחרורו של המשיב על רקע הרשעותיו הקודמות, ולטענתו - אין להפריז בחומרת עברו הפלילי של המשיב.

עיינתי בגליון ההרשעות הקודמות ושוכנעתי כי העבירות אשר הורשע בהן המשיב אכן מלמדות על סיכון, כאשר האחרונות שבהן, גם אם בוצעו לפני שנים הן, בין היתר, עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, ונסיון לתקיפת שוטר לפני שנים רבות יותר. העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום הנוכחי, ירי לעבר אשה במיטתה על רקע של עסקות סמים, מצביעה כשלעצמה על סיכון.

אכן, משפטו של המשיב התמשך יתר על המידה ושקלתי אם אין בכך טעם מספיק לשחרורו. אולם בית משפט זה כבר חזר ואמר בשורה ארוכה של החלטות כי בבואו להאריך מעצר יתן בית המשפט דעתו לסיבות להתמשכות המשפט (ראה, למשל, בש"פ 6357/96 מדינת ישראל נ' שוקר ואח' (טרם פורסם)). מהשתלשלות העובדות שתוארה לעיל ברור כי הדחיות בשלושת חודשי המעצר האחרונים, גם אם נבעו מאילוצים שאינם תלויים ברצונו של הסניגור, נעשו מתוך התחשבות בבקשותיו.

כאשר נשקלות זו מול זו הסיבות להתארכות המשפט והזמן הדרוש לסיומו נוטה הכף לעבר ההחלטה להאריך את המעצר. ערה אני להחלטת השופט המחוזי המלומד בדבר תאריך השמיעה הבא, ומודעת אני לעומס הרב המוטל על יומנו של בית המשפט. עם זאת, אין לי אלא לשוב ולהביע תקווה כי השופט המלומד יעשה כל מאמץ לקבוע תאריכים נוספים כדי לסיים את שמיעת התיק בתוך תקופת המעצר. אשר על כן, אני נעתרת בזאת לבקשת המדינה ומורה על הארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים החל מיום 5.5.97 או עד למתן פסק דין בת"פ 20/96 בביהמ"ש המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם יותר.