בש"פ 2432/01 איגור מטטוב נ. מדינת ישראל

שני עררים אלה שלפניי עניינם אחד הוא, ועל-כן דנתי בהם בצוותא חדא ואף החלטתי החלטה אחת היא. שני העוררים, אחים, עומדים לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של קשירת קשר לפשע, הריגה, תקיפה בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא, בהחלטה אחת, על מעצרם עד תום ההליכים, והחלטה זו היא נושא העררים שלפניי.

בטיעוניהם לפניי ריכזו עצמם באי-כוח העוררים בנושא הראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. החלטתו של בית-משפט קמא נסבה אף היא, בעיקרה, על שאלת הראיות לכאורה, וגם אני אלך בדרך שנכבשה לפניי.

המדובר היה בבוקר יום ה - 30 בדצמבר 2000, שכדברו של כתב-האישום באו שני העוררים לדירה בה התגורר המנוח, ועימהם בנו של איגור, יאן, ואפשר אנשים אחרים אף הם. באותה עת היו בדירה המנוח, אביו (בוריס) ואדם שלישי (שמילוב). על-פי גרסת בוריס החל שיג ושיח נרגז (ככל הנראה, על רקע מתיחות קודמת שהייתה בין העוררים לבין המנוח) בין העוררים לבין בני הבית, ותוך כדי חילופי הדברים שלף יאן סכין ונעצו בליבו של המנוח. מעשה זה גרם למותו של המנוח. יאן טרם נעצר, ומטעם זה עומדים אך שני העוררים לדין באשמות שפירטנו לעיל.

גרסת המדינה מייסדת עצמה, בעיקרה, על הודעות שמסרו למשטרה בוריס ושמילוב, ומוסכם כי בקריסתן של הודעות אלו תקרוס גרסת המדינה כולה. מטעם זה מכוונים באי כוח העוררים את עיקר חיציהם אל הודעותיהם של בוריס ושל שמילוב, בנסותם לשכנע כי הודעות אלו הודעות שווא הן, וכי אין לסמוך עליהן מכל וכל.

ואמנם, כדברו של בית-משפט קמא, הודעותיהם של בוריס ושמילוב יכולות שתעוררנה קשיים מסויימים. טעם הדבר הוא, שבהודעותיהם הראשונות אמרו גם בוריס גם שמילוב למשטרה שאין ביכולתם לזהות את התוקפים. כך היה בהודעותיהם של בוריס ושמילוב מיום 30 בדצמבר 2000. למחרת היום נתהפכה הקערה על פיה, והשניים כאחד הפלילו במפורש ובמפורט את שני העוררים שלפנינו ואת יאן. על סתירה זו שבין גרסה קמא של בוריס ושל שמילוב לבין גרסה בתרא מנגנים בחוזקה באי-כוח העוררים, בטוענם כי גרסת התביעה מכורסמת מיסודה. לחיזוק טענותיהם אלה מוסיפים באי-כוח העוררים ראיות מכאן ומשם, אך לעיקר הדברים אין צורך שנוסיף ונפרט.

אינני מסכים לטיעוניהם של באי-כוח העוררים. אכן, לעת המשפט וחקירת העדים, יהיה להם לבאי-כוח העוררים כר נרחב להתגדר בו בחקירות נגדיות. אולם לעת הזו לא אוכל לומר כי אין בתיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. נהפוך הוא: גם בוריס גם שמילוב מערבים את העוררים עמוק-עמוק במעשים המיוחסים להם בכתב-האישום, ואני מסכים עם קביעתו של בית-משפט קמא כי בדבריהם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אכן, אין טוען כי העוררים, או אחד מהם, פגע פיזית במנוח, ומטעם זה, ככל הנראה, אין הם נאשמים בעבירת רצח. ואולם שני העוררים באו למקום יחד עם מי שרצח את המנוח, ובנסיבות העניין כולן אין זו אלא מסקנה סבירה, לכאורה, כי יש לראותם שותפים לעבירת הריגה, והכל כהוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, תשי"ז - 1957. לעניין זה נוסיף עוד ונאמר, שהעוררים מכחישים מכל-וכל כי היו כלל במקום, ומוסיפים הם וטוענים, כל אחד מהם, כי היו במקום אחר. הכחשה זו מכל-כל מרחיבה את יריעת המחלוקת, וממילא יש בה כדי לחזק את האישומים המיוחסים להם. לו הודו העוררים כי היו במקום אך מעשהו של יאן הפתיע אותם, אפשר היה דינם אחר. ואולם משטוענים הם את שהם טוענים, ועל יסוד הנחה כי היו במקום, מתחזקת והולכת הסבירות כי חייבים הם באשמה המיוחסת להם.

אין צורך להרחיב דיבור על קיומה של עילת מעצר, ואם נצרף לכל אלה את רשימת הרשעותיהם הקודמות של כל אחד מן העוררים, המסקנה הנדרשת מאליה היא כי יש לעוצרם עד תום ההליכים.

אני מחליט לדחות את העררים.

היום, י' ניסן התשס"א (03.04.01).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו

בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

01024320. G01

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444