בש"פ 2440/98 סעיד שחאדה נ. מדינת ישראל

כתב האישום שהוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד העורר יחד עם נאשם נוסף מייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע ועשיית עסקה בסם מסוכן. לפי כתב האישום, הנאשמים קשרו קשר עם תושב לבנוני ליבוא סם מסוג הרואין מלבנון, וביום 20.3.98 הם נעצרו על ידי המשטרה סמוך לגדר הגבול עם לבנון כאשר הנאשם השני נושא תיק ובו שלוש חבילות שהכילו אבקה במשקל של 2.5 ק"ג. בפועל, כפי שהתברר, האבקה לא היתה סם.

מיד לאחר שהעורר נעצר נכתב על ידי רפ"ק חנניה אלטיס זכרון דברים ("נספח ב") וזו לשונו:

"לאחר שעצרתי את הנ"ל והודעתי לו על מעצרו כחשוד ביבוא סמים מלבנון תוחקר בע"פ במקום ולהלן פרטים שמסר:

א.היום בבוקר הגיע עם חברו בשם חמודי במונית עד לאזור שתולה ועלו לכוון נקודת גבול 11.0.

ב.לפני כן היה בקשר בפלאפון עם תושב לבנון בשם "אבו עיסא" אשר ישב בבית סוהר בארץ בעל פלאפון מס' 051971763.

ג.במשך השבוע היה בקשר עם "אבו עיסא" ותאם איתו הברחת סמים של 2-3 ק"ג הרואין.

ד.לדבריו הוא זרק "לאבו עיסא" 5000 דולר וקיבל 3 חבילות ומעריך שזה 2-3 ק"ג הרואין.

ה.צוין שבאמצע השבוע היה באיזור גדר המערכת ותאם את נקודת הזריקה עם אבו עיסא.

ו.לדבריו התכוון יחד עם חברו חמודי לחזור ברגל לכוון כפר יאסוף ולא ברכב כדי לא להתקל במחסומי משטרה."

בערך אותה שעה הכין רפ"ק חנניה אלטיס דו"ח מעצר ("נספח ג"), עליו חתם העורר, ובו נאמר, בסעיף 5, תחת הכותרת "תגובת המעוכב/העצור" כך:

"אני יודע שנפלתי. לשאלה מה יש בשקית ענה שיש בין 2-3 קילו הרואין אותם קיבל מ"אבו עיסא" לבנוני שיש [כנראה צריך להיות: שישב] בבית סוהר בישראל."

אף-על-פי כן טען בא-כוח העורר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, שנתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים, כי אין ראיות לכאורה נגד העורר. בית המשפט המחוזי (השופט ס' ג'ובראן) בדק את הראיות. הוא הסתמך על זכרון הדברים ודו"ח המעצר, הנזכרים לעיל, וכן על ראיות נוספות, ובהן דו"חות תצפית, פלט שיחות שנערכו בפלאפון והאבקה שנתפסה, כדי לקבוע שיש די ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד העורר. הוא הוסיף וקבע כי העבירה המיוחסת לעורר, בהיותה עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, מקימה עילת מעצר נגד העורר, וכי בנסיבות המקרה אין מקום להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

בערר שנדון בפני חזר בא-כוח העורר וטען בפני כי אין ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום. כנגד הדברים המיוחסים לעורר מיד לאחר שנעצר על ידי המשטרה, סמוך לגדר הגבול עם לבנון, הוא טוען כי אין הם אלא זיוף, וכאחת ההוכחות לכך הוא מציג תלונה שהוא הגיש לממונה על תלונות הציבור במשטרה נגד רפ"ק חנניה אלטיס בגין זיוף. אולם טענת הזיוף, ככל שהיא חמורה, אינה אלא טענה בעלמא. אין שום ראיה התומכת בה ואין לבית המשפט שום טעם לקבל אותה. להיפך. החזקה היא שזכרון הדברים ודו"ח המעצר הן תעודות נכונות, אלא אם יוכח ההיפך.

טענות נוספות נגד תעודות אלה, שבא-כוח העורר העלה, אף בהן אין כל ממש, עד כדי כך שאף איני רואה צורך להציג אותן אחת לאחת, כדי להפריך אותן. אחת הטענות היא שבשלב מאוחר יותר שמר העורר על זכות השתיקה. אולם טענה זאת פועלת נגד העורר ולא לטובת העורר. ראו בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 200.

קיצורו של דבר, כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום נגד העורר.

כפועל יוצא, בהתחשב במהות העבירה המיוחסת לעורר, ועל יסוד הוראה מפורשת בחוק, יש גם עילת מעצר נגד העורר.

כידוע, חזקת המסוכנות הנלווית לעבירות סמים, לרבות עבירות הקשורות ביבוא סמים, היא כבדה עד כדי כך שבדרך כלל אין בית המשפט רואה לנכון להסתפק בחלופת מעצר. העבירה המיוחסת לעורר היא עבירה מסוג זה. לכן השאלה היא, אם יש דבר בנסיבות העבירה, או דבר לגבי העורר, המצדיק חלופת מעצר, בניגוד למדיניות המקובלת. בית המשפט המחוזי השיב בשלילה. אכן, לעורר יש עבר פלילי הפועל נגד האפשרות של חלופת מעצר. העבר הפלילי שלו מתחיל בשנת 1978 ונמשך, בהפסקות לא גדולות, עד שנת 1995. הוא הורשע, בין היתר, בעבירות של אלימות וכן (פעמים אחדות) בעבירות סמים. הוא כבר נדון (פעמים אחדות) למאסר. בשנת 1994 נדון בגין עבירה על פקודת הסמים המסוכנים למאסר של שלוש שנים וכן מאסר על-תנאי לשנה אחת, ובשנת 1995 נדון, גם הפעם בגין עבירה על פקודת הסמים המסוכנים, למאסר של ששה חודשים ומאסר על-תנאי לשנתיים. זאת ועוד. בא-כוח העורר מודה כי העורר היה בעצמו מכור לסמים, אולם הוא החל בהליך של גמילה מסם, ולטענת בא-כוח העורר אף נגמל מן הסם. אך המסמכים שבא-כוח העורר הציג אינם תומכים בטענה שהעורר הצליח להיגמל מן ההתמכרות לסם.

לפיכך איני רואה לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי ולהסתפק בחלופת מעצר.

בא-כוח העורר המציא לבית המשפט תעודה מאת רופא בקופת חולים כללית המציין כי העורר סובל מפוליפ מדמם והוצע לעורר לעבור ניתוח. אם העורר נזקק לטיפול רפואי, ובכלל זה ניתוח, חזקה שיעשו הסידורים הנדרשים כדי לתת לו את הטיפול הנדרש.

בסיכום, החלטתי לדחות את הערר.