בש"פ 2467/12 יצחק סלימן נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 38671-02-12 מיום 18.3.12, בגדרה הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

לרקע הדברים אפנה להחלטתי מאתמול בעררו של נאשם אחר באותה פרשה, שי הררי, בש"פ 2574/12.

עיקרי האישום

2.

נגד העורר וארבעה אחרים הוגש כתב אישום, ובו הואשם העורר בקשירת קשר לפשע, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים. ביום 8.2.12 נפגש העורר עם נאשם 2 ונאשם 3. השלושה הצטיידו באלת בייסבול ונסעו ברכב שכור לאתר את המתלונן, על מנת לסחוט ממנו סכומי כסף. השלושה איתרו את המתלונן, החלו לעקוב אחריו וחסמו את נתיב נסיעתו. נאשם 3 יצא מן הרכב ונע לעבר המתלונן כשהוא אוחז באלת הבייסבול על מנת לאיים עליו באמצעותה. כשהבחין המתלונן במתואר, החל בנסיעה לאחור בניסיון לברוח מהנאשמים. אלה החלו לדלוק אחריו. במהלך מנוסתו הבחין המתלונן בניידת משטרה, עצר ופנה לעזרת השוטרים, אשר עצרו את הנאשמים.

החלטת המעצר עד תום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. העורר טען כי אינו קשור לאירוע הסחיטה וכי אין לזקוף לחובתו את שהותו ברכב הנאשמים, שכן היה נוסע מזדמן בלבד. טרמפיסט. בית משפט קמא דחה את גרסתו של העורר וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. טענת העורר כי היה נוסע מזדמן בלבד נדחתה עקב קיומן של ראיות הסותרות את גרסתו. בין היתר, מחקרי התקשורת בדבר שיחות שנערכו בתאריכים 7-8.2.12 ממכשיר הפלאפון של העורר אל המתלונן; מחקרי תקשורת בדבר שיחות שנערכו בין העורר לבין הנאשם 3 עובר למעצר; הודעתו של המתלונן כי העורר אמר בעת מפגשם "לא ידעתי שזה אתה, תוציא אותי"; אף שתיקתו של העורר כל עת שהוטחו בפניו ראיות כי הימצאותו במכונית אינה מקרית, נזקפה לחובתו במישור הראייתי הכולל. בית משפט קמא קבע כי העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי המכביד מבססים עילת מעצר בגין מסוכנות. בשל אופיין של העבירות הנדונות, עברו הפלילי המכביד של העורר והעובדה כי הפר בעבר הוראה חוקית, קבע בית משפט קמא כי אין מקום לבחינת חלופת מעצר בעניינו. העורר נעצר אפוא עד תום ההליכים נגדו, ומכאן עררו.

עיקרי טענות הצדדים

4.

לטענת באת-כוח העורר, שגה בית משפט קמא בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לטענתה, העורר כלל לא היה מעורב באירועי הסחיטה והאיומים ושהה בחברת הנאשמים כנוסע מזדמן בלבד. כחיזוק לגרסת העורר, מצביעה באת-כוחו על כך שכבר עם מעצרו ציין העורר בפני השוטרים כי הוא טרמפיסט ואינו קשור לאירועי הסחיטה; על הודעתו של נאשם 2, אשר העיד כי העורר הינו טרמפיסט; ועל

הודעותיו של המתלונן המצביעות על היעדר היכרות מוקדמת בין המתלונן לבין העורר. בהתייחס למחקרי התקשורת, מציינת באת-כוח העורר, כי השיחות שנעשו ממכשירו של העורר אל המתלונן, בוצעו על ידי נאשם 3 שלא בידיעת העורר. עוד טוענת באת-כוח העורר כנגד אמינותו של המתלונן, אשר יש בה כדי לכרסם בתשתית הראייתית בתיק. כמו-כן, לטענת באת-כוח העורר שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לבחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר. לטענתה, היה ראוי לבחון חלופת מעצר לאור חלקו הקטן של העורר באירועים נשוא כתב האישום.

5.

בא-כוח המשיבה טוען מנגד כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר, המבוססת על דברי המתלונן, על דברי נאשם 2, על הראיות האובייקטיביות בתיק ועל שתיקתו של העורר בחקירתו. לטענת בא-כוח המשיבה, למרות שחלקו של העורר קטן יחסית לחלקם של יתר הנאשמים בפרשה, עברו הפלילי המכביד ואופי העבירות בהן הואשם, אינם מאפשרים את שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

6.

דין הערר להידחות. על פני הדברים, כפי הדרוש בשלב הזה, אין לקבל

את טענת העורר כי נסיעתו ברכב הנאשמים הייתה תמימה ומקרית. אין זה סביר כי הנאשמים, אשר תכננו את אירוע הסחיטה, שכרו לשם כך רכב ואף ביצעו מעקב אחר המתלונן, יקחו עימם נוסע מזדמן. כתב האישום מתאר את הרקע שקדם לאותה נסיעה. לא מיוחסת מעורבות לעורר בשלב הקודם, אך יש בו כדי ללמד על מהות הנסיעה הנדונה, ועל כך שאין זה סביר שטרמפיסט יצטרף אליה באופן מקרי. כמו-כן, בהודעתו, כאשר נשאל נאשם 2 בנוגע לחלקו של העורר בפרשה, ציין כי נאשם 3 שוחח עם העורר בטלפון, ביקש ממנו להצטרף אליהם, ולאחר שנתן את הסכמתו נסעו השניים לאסוף את העורר. מדברים אלו עולה בבירור כי העורר איננו נוסע מזדמן, וכי "גויס" לקשר האיומים והסחיטה על ידי נאשם 3. בנוסף, מחקרי התקשורת מלמדים על תקשורת ענפה שהתרחשה עובר למרדף ממכשירו הנייד של העורר אל המתלונן. אף כי אין חולק כי השיחות בוצעו על ידי נאשם 3, לאור העובדה שהתבצעו מספר שיחות ממכשירו, קשה לסבור כי העורר לא היה מודע לביצוע השיחות על ידי נאשם 3. זאת ועוד, על פי הודעת המתלונן, בעת המפגש בין המתלונן והעורר, אמר העורר למתלונן "לא ידעתי שזה אתה, תוציא אותי". מכאן יש להסיק כי העורר ידע על אירוע הסחיטה, גם אם לא ידע את זהותו של הקורבן. כמו-כן, מצאתי כי שתיקתו של העורר מהווה חיזוק לתשתית הראייתית שכנגדו. לאור האמור לעיל, סבורני, כדעת בית משפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר.

7.

בית משפט קמא הביע חוסר אמון בעורר, תנאי בלעדיו אין לשחרור לחלופת מעצר, ולא בכדי. העורר צבר לחובתו הרשעות קודמות רבות, ובהן איומים, תקיפה הגורמת חבלה, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה 'סתם', תקיפת שוטר, הפרת הוראה חוקית, פריצה, שימוש ברכב ללא רשות, התחזות, ועוד. העורר אף ריצה מספר עונשי מאסר, ורק לפני מספר חודשים סיים לרצות עונש של 32 חודשי מאסר. הלכה פסוקה היא כי עבירות של סחיטה ואיומים אינן מתאימות על-פי רוב לחלופת מעצר. אין זה המקרה שיצדיק סטיה מדרך הכלל. לפי העבירות שבהן מדובר, נסיבותיהן, ועברו הפלילי המכביד, לא מצאתי כי יש בנמצא חלופת מאסר אשר ביכולתה לאיין את מסוכנותו של העורר.

8.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הערר.

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12024670_O04.doc

עג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il