בש"פ 2483/00 אחמד נתשה נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואחזקת סכין שלא כדין. מן הכתוב בכתב האישום עולה כי באחד הלילות של חודש מרץ השנה התפתחה קטטה בין שתי קבוצות של צעירים בחוף שעל שפת הכנרת ובמהלכה תקף העורר את המתלונן, שנמנה על הקבוצה האחרת, באגרופים ונעץ סכין בגבו.

עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום משפטו וכנגד החלטה זו מופנה הערר.

עיקר טענתו של הסניגור היא כי אין די בראיות שהוצגו בבית המשפט כדי להצביע, ולו לכאורה, על אשמתו של העורר, וכי מכל מקום ראוי היה להורות על חלופת מעצר בעניינו. העורר מאשר, בהודעות שנגבו מפיו במשטרה, כי הוא נטל חלק בקטטה שבסופה נדקר המתלונן, אלא שעל פי גרסתו לא הוא, כי אם אחר, דקר את המתלונן בגבו.

2.הראיות שהתביעה סומכת עליהן נוגעות בעיקרן לשאלת זהותו של הדוקר. על אירוע הדקירה העידו המתלונן וחברו שנכח במקום. השניים תארו בעדותם את מבנה גופו של הדוקר ואת לבושו. תיאור זה מתיישב עם העדויות בדבר פרטי לבושו של העורר בלילה בו נדקר המתלונן. במועד מאוחר יותר זוהה העורר, באורח ספונטני, על-ידי המתלונן, וחברו שבא עימו לתחנת המשטרה. באותה עת שהה העורר בתחנה וכשהמתלונן ראה אותו, הוא הצביע עליו כעל מי שדקרו ואף הטיח בפניו: "עכשיו אתה מבסוט ממה שעשית לי". העורר לא השיב על הדברים.

לכל אלה מצטרפת עדותו של שוטר בדבר דברים שאמר לו העורר. על-פי זכרון הדברים שרשם השוטר, הודיע לו העורר כי הוא מוכן להודות במעשה הדקירה אם ישוחרר באותו יום עצמו. הסניגור מפנה טענות כנגד משקלה של כל אחת מן הראיות האלה. אלה שבטענות אלה אין, במקרה זה, כדי להועיל לעורר. בהצטרפן יחד, נוטלות הראיות, כל אחת, מחולשתה של האחרת, וכל אחת מהן משמשת מרכיב חלקי בתמונה אחת כוללת, המצביעה לכאורה על העורר כמי שביצע את מעשי הדקירה.

3.כיוון שכך, קמה חזקת מסוכנות לעורר וקמה עילת מעצר. בית המשפט המחוזי שקל את האפשרות לבחור בחלופה אחרת למעצר ומצא כי קיים חשש של ממש כי העורר ינסה שוב לפגוע, כנקמה, במתלונן, וכי הוא עשוי לסכן לא רק את המתלונן ואת שכניו כי אם גם את שכניו שלו. ואכן, נפסק כבר בבית משפט זה כי מי שנוטה לנהוג אלימות באירועים של מה בכך, ובמיוחד כשהוא מלווה התנהגות זו בשימוש בנשק קר, כשלעיתים המרחק בינו לבין קיפוח חיי אדם הוא קצר, אין מקום לחלופת מעצר בהעדר נסיבות מיוחדות (השוו בש"פ 2181/94 מפי השופט מ' חשין, תקדין-עליון, כרך 94(2) עמ' 129; בש"פ 3379/98, תקדין-עליון, כרך 98(2) עמ' 558 מפי השופט י' זמיר ובש"פ 2167/00, טרם פורסם (מפי השופט י' טירקל). גם במקרה שלפנינו כך. דינו של העורר להיעצר עד תום ההליכים ואין לנקוט לגביו בחלופה למעצר. חזקת המסוכנות לא נתקהתה בעניינו והיא מוצאת לה חיזוק בהרשעות הקודמות הרשומות לחובתו. העורר הורשע בשורה של עבירות הנגועות באלימות ובהם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירה של שוד. גם באלה יש כדי להצביע על מסוכנותו.

התוצאה מכל אלה היא שדין הערר להידחות.