בש"פ 2520/21 מוחמד אבו סביח נ. מדינת ישראל

1.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' סלע ) במ"ת 26242-03-21, מהימים 21.3.2021 (בעניין העורר 2) ו-4.4.2021 (בעניין העורר 1), אשר הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

רקע והליכים

2.

כתב האישום (מיום 11.3.2021) מייחס לעוררים ביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן, לעורר 1 בלבד, עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

על-פי כתב האישום, העורר 1 והמתלונן מסוכסכים על רקע תאונת דרכים בה היו מעורבים בשנת 2019, בגינה דרש הראשון מהאחרון כי ישלם לו 900,000 ש"ח. ביום 13.2.2021, בשעה 18:30 או בסמוך לכך, עת הבחינו העוררים במתלונן – שירד מאוטובוס בתחנה שליד שער שכם – פנה אליו העורר 1, תפס אותו בידו, וביקש לשוחח עמו. או אז העורר 2 ריסס את המתלונן בגז פלפל, והעורר 1 שלף סכין ודקר אותו בחזהו, בירכו, ובעכוזו. לאחר מכן נמלטו העוררים לשטחי הרשות הפלסטינית, והם נעצרו ביום 28.2.2021.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, הן בשל החשש כי יימלטו בשנית לשטחי הרשות הפלסטינית, והן בשל מסוכנות הנלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם ונסיבות ביצוען (סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, בהתאמה).

4.

בקבלו את הבקשה, בית המשפט המחוזי מצא כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות, וכי מסוכנותם של העוררים היא "ברף גבוה" – וזאת, לא רק בשל החזקה הסטטוטורית שהעבירות מקימות, אלא גם בשל התכנון שלכאורה קדם למעשים, לרבות מעקב אחר המתלונן והכנת דרכי מילוט. לפיכך נקבע כי עניינם של העוררים הוא מסוג המקרים בהם נקודת המוצא היא הותרה במעצר עד תום ההליכים, וכי לא קיימת חלופת מעצר שבכוחה לאיין את מסוכנותם. כן נקבע, כי לנוכח בריחת העוררים מחוץ לתחומי המדינה ומאמציהם לשבש את החקירה על-ידי תיאום גרסאות, לא ניתן לתת בהם את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר, לרבות בפיקוח אלקטרוני.

5.

מכאן הערר שלפניי, בו נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לגילם הצעיר של העוררים – 21 ו-19, בהתאמה – או לכך שהעורר 2 נעדר כל עבר פלילי, ושלחובת העורר 1 קיימת הרשעה בודדת וישנה יחסית. כן נטען כי בית המשפט שגה בקבעו כי לא קיימת חלופת מעצר בעניינם, ובכך ששלל "באופן אוטומטי" את בקשתם לתסקירי מעצר.

6.

מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על החלטות בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין הצדקה להתערב בהן. זאת, מאחר שעסקינן ב-"אירוע דקירה מתוכנן" כחלק מסכסוך כספי שהסלים עד כדי אלימות פיזית, אשר "בוודאי לא נרגע" מאז, ולנוכח חוסר היכולת לתת אמון בנאשמים מסוגם של העוררים, שתכננו "לדקור ולהימלט". כן נטען, כי החלטת בית המשפט שלא להורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים עומדת בקווים המנחים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.

כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, האלימות בענייננו לא הייתה ספונטנית: מהראיות לכאורה, אשר על קיומן לא חולקים עוד העוררים, עולה כי המעשים בוצעו על רקע סכסוך מתמשך ועל-פי תכנון מוקדם, הן לעניין הפגיעה במתלונן והן לעניין הבריחה לשטחי הרשות הפלסטינית.

ביצוע המעשים בצוותא חדא ודקירת המתלונן בקרבת איברים חיוניים אף מחזקות את חומרתה הנחזית של האלימות בענייננו ואת דרגת המסוכנות הנלמדת מכך – העדר הספונטניות הוא הנתון המרכזי בגינו מצאתי כי יש להבחין בין עניינם של העוררים לבין המקרה עליו הסתמכו באי-כוחם בערר ובדיון בעל-פה: שם הואשם המשיב בעבירות אלימות "בגין חלקו בתגרה", שביצוען תואר כ- "התנהגות פרועה" ו-"פריצת גבולות", והוער כי התרחשו "ככל הנראה כתוצאה משתיית באלכוהול (בש"פ 2185/21 מדינת ישראל נ' וילנסקי , פסקאות 2-1 (26.3.2021)).

ברי, כי ככל שנשקפת מנאשם מסוכנות רבה יותר, כך פוחתת היכולת לאיין אותה באמצעות חלופות המעצר האפשריות. בענייננו, החלופה שהוצעה על-ידי העוררים היא מעצר בית בתחומי העיר העתיקה – בקרבת שכונת מגוריהם מזה, ומקום התרחשות האירועים מזה – בטענה כי היא מרושתת במצלמות וידאו במעגל סגור ומפוקחת בכל שעות היממה. איני סבור כי די בכך כדי לאיין את מסוכנותם הגבוהה של העוררים; ויתרה מכך, אין בדבר כדי להפיג במאומה את החשש – הנוסף והנפרד – מכך שהעוררים יימלטו שוב לשטחי הרשות הפלסטינית.

9.

מטעמים אלה, בדין הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, אף מבלי להיזקק לתסקירי מעצר בעניינם. בהקשר זה אשוב ואדגיש כי את שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 21א לחוק המעצרים יש להפעיל בהתבסס על התוחלת בהגשת תסקיר מעצר בנסיבות העניין, לאור היתכנות השחרור בחלופה או המשך מעצר בפיקוח אלקטרוני; שכן כפי שכבר ציינתי, " הפניית נאשם לתסקיר במקרים שבהם לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו... מעמיסה שלא לצורך על שירות המבחן, ועלולה לגרום לעיכוב בקבלת תסקיר עבור נאשמים שכלי זה עשוי להועיל להם – ועל כן יש להימנע ממנה " (בש"פ 5166/20 אבו כף נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (6.8.2020)).

יוער, כי בדיון בעל-פה, באי-כוח העוררים מיקדו את טיעוניהם בהעדר תסקירי המעצר, ואף צמצמו את הסעד המבוקש להיבט זה בלבד (עמ' 2, שורות 29-25), בעוד שבערר עצמו נתבקש שחרור העוררים למעצר בית מלא בפיקוח אנושי, ולחילופין המשך מעצרם בפיקוח אלקטרוני. בדומה, גם בטיעוניהם בפני בית המשפט המחוזי הבקשה לתסקיר מעצר בעניין העורר 1 הועלתה בלשון רפה למדי (פרוטוקול ישיבה מיום 4.4.21, עמ' 15, שורות 2-1), ובעניין העורר 2 אפילו מסויגת (פרוטוקול ישיבה מיום 17.3.2021, עמ' 7, שורות 14-7), עד כדי כך שהחלטות בית המשפט המחוזי כלל אינן נדרשות לכך.

להתרשמותי, לא בכדי נמנעו באי-כוחם של העוררים מלעמוד על הגשת תסקירי המעצר בדיונים בפני בית המשפט המחוזי. אך באחרונה התייחסתי בהקשר זה לעומס הגדל והולך על שירות המבחן (בש"פ 9253/20 מזרחי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (14.1.2021)), בגינו מתארך עד-מאוד משך הכנת תסקירי המעצר – ובשל כך כבר הוגש לבית משפט זה "ערר ביניים" מטעמו של עציר על החלטה המורה כי יוגש תסקיר כאמור בעניינו (בש"פ 2505/21 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל

(13.4.2021)).

על רקע האמור לעיל, התחזקה דעתי כי יש לדחות את טענות העוררים בעניין תסקיר המעצר.

10.

מעבר לכך, העוררים הם בגירים, וכך היו גם בעת ביצוע המעשים, ומשכך גילם הצעיר אינו מהווה שיקול עצמאי מנסיבותיהם האישיות וממשמעויות המעצר עבורם, ואינו נמנה על השיקולים שבית המשפט מחויב לשקול בהחלטה לעניין מעצר בפיקוח אלקטרוני (סעיף 22ב(א)(2) לחוק המעצרים). ממילא, כפי שנקבע אף לגבי קטינים, אין המדובר בשיקול מכריע בהעדר חלופה שיש ביכולתה להשיג את תכליות המעצר בנסיבות העניין (בש"פ 6185/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 32-31 (2.10.2019); בש"פ 2434/21 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (13.4.2021)).

11.

לבסוף, העורר 2 אמנם נעדר עבר פלילי, אך עובדה זו כשלעצמה אינה גורעת ממסוכנותו, כפי שזו נלמדת מנסיבות האירוע האלים בו השתתף; ובאשר לעורר 1, הרי שבנוסף להרשעתו מלפני כחמש שנים, עומד לחובתו גם הליך פלילי המתנהל במקביל בגין מעשים שקדמו לאירוע האלים דנן – ובהקשר זה יש לציין כי ההרשעה הקודמת וההליך המקביל מערבים אלימות מצד העורר 1 כנגד שוטרים. מכאן, שגם בהקשר זה לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.

12.

בשולי הדברים אוסיף, כי בדיון בעל-פה נטען מטעם העורר 2 לסיבות נוספות בגינן יש להבחין, לשיטת בא-כוחו, בינו לבין העורר 1: ראשית, נטען כי מחומר הראיות עולה שהעורר 2 רק "התלווה" לעורר 1; ושנית, כי העורר 2 הודה בחלקו ולכאורה לקח אחריות למעשיו.

לעומת זאת, בא-כוח המשיבה התנגד לעשיית ההבחנה המוצעת בשלב המעצר, וטען כי יש לראות בעוררים כמבצעים בצוותא חדא, כאשר "אחד דוקר והשני מערפל" את המתלונן, ואחר-כך, יחד הם נמלטים ונעצרים רק כעבור שבועיים.

מבלי להתייחס לגופם של דברים, אציין כי לא מצאתי ממש בהבחנה המוצעת, שכן הטעמים שביסודה מצויים במישור העובדתי-ראייתי. מכאן, שהבחנה זו עניינה בהבדלים בין הראיות לכאורה נגד העוררים – ואילו בערר ובדיון בעל-פה הובהר מטעמם כי אין הם חולקים עוד על קיומן. בתוך כך, הטענות דלעיל כבר נפרשו בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי, אשר מצדו דחה אותן בפירוט ובמפורש (פסקאות 22-20).

13.

אשר על כן, הערר נדחה.