בש"פ 2540/09 סאמר כתבי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נועם) מיום 18.2.09 בתיק ב"ש 8008/09, לפיה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 305/09.

ב.

נגד העורר הוגש ביום 2.1.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בכתב האישום נטען כי ביום 30.12.08 נכנס העורר לרכב של מכרו, שמנועו דלק, בתואנה כי הוא מבקש לשמוע מוסיקה ברכב. משפנה המכר הצדה, החל העורר בנסיעה ונעלם. סמוך לאחר מכן, כנטען, הבחין העורר בניידת משטרה שלידה עמדו שני שוטרים, ומיד הסיט את ההגה בחדות ימינה, המשיך בנסיעה מהירה והתנגש בניידת. אחד השוטרים, שלא הספיק להימלט, נמעך בין הרכב לבין הניידת. שעה שפתח שוטר שני את דלת הנוסע בניסיון לעצור את העורר, ניסה העורר לשלב להילוך לאחור על מנת לברוח. גם לאחר שכיון השוטר את אקדחו לעבר העורר, המשיך בניסיונותיו לברוח, וכאשר הכניס השוטר את גופו לרכב בניסיון לכבול את העורר באזיקים, החל העורר לבעוט בו ולהכותו באגרופים.

ג.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על מינוי סניגור לעורר מטעם הסניגוריה הציבורית. בישיבה שהתקיימה ביום 4.1.09, ביקש בא כוח העורר לדחות את הדיון על מנת שיתאפשר לו ללמוד את חומר הראיות, וכן עתר לחוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, בשאלת אחריותו של העורר למעשיו וכשירותו לעמוד לדין, זאת נוכח עברו הפסיכיאטרי של העורר. לקראת ישיבה בית המשפט ביום 8.1.09, הוגשה חוות דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, בה נאמר כי העורר סובל מסכרת נעורים, ומקבל טיפול באמצעות זריקות אינסולין. עוד נאמר בחוות הדעת, כי אמנם העורר סבל ממצב פסיכוטי בעבר, ואף עבר שני אשפוזים במהלך השנים 2008-2007, אך בשעת ביצוע המעשים המיוחסים לו פעל לפי רצונו החופשי, והיה מסוגל להבחין בין טוב לרע, ובשל כך אחראי הוא למעשיו וכשיר לעמוד לדין. בפני בית המשפט לא חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה עילת מעצר, אך טען כי ביחס לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ישנו כרסום בראיות שיש בו כדי להשליך על בחינת חלופת מעצר, וזאת בצד נסיבותיו האישיות של העורר; הוצעה חלופה בבית משפחת העורר, בפיקוח אמו ושלושת אחיו. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר, שירות המבחן המליץ על גיבוש תכנית טיפולית מוגדרת ביחס לעורר, ועל כן הוזמן תסקיר משלים.

ד.

בתסקיר המשלים, שהוגש בדיון ביום 12.2.09, הומלץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית המשפחה, בתנאי מעצר בית מלא, בשילוב עם טיפול פסיכיאטרי כפוי (זאת נוכח הערכת הפסיכיאטר שטיפל בעורר בעבר, כי העורר מתקשה לשתף פעולה ולהתמיד בטיפול). ביום 18.2.09, חרף המלצות התסקיר, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר.

ה.

טענתו העיקרית של העורר היא, כי בית המשפט נדרש לחומרת העבירות המיוחסות לו, ולא נתן את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן ולנסיבותיו האישיות. על פי התסקיר, העורר הוא צעיר בן 23, חולה סכרת ובעל נכות מוכרת בשיעור של 100%, המוכר למערכת הפסיכיאטרית מזה שש שנים ואושפז בעבר בשל מצבים פסיכוטיים. לשיטתו, שגה בית המשפט בקביעתו כי אין כיום חלופת מעצר הולמת שתפיג את הסיכון הנשקף ממנו לביטחון הציבור. לעניין היכולת לתת אמון בעורר נטען, כי חומרת העבירות המיוחסות לו אינה חזות הכול, ועל מנת לקבוע כי העורר אינו ראוי לאמון צריכה להיות אינדיקציה בגין הפרת תנאי שחרור בעבר או עבר פלילי עשיר, דברים שאינם מתקיימים בנידון דידן. בהקשר זה מציין העורר את עברו הפלילי, שאיננו מכביד במיוחד (שתי הרשעות קודמות, האחת בהיותו קטין מתחת לגיל 16, בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ייצור נשק וניסיון לתקיפת שוטר, והשנייה מלפני שבועות אחדים, לאחר מתן ההחלטה למעצר בתיק זה, בגין החזקת סכין, שבגינה נידון לעשרים ימי מאסר בפועל ומאסר על תנאי).

ו.

עוד טוען העורר, כי חל כרסום בחומר הראיות לעניין הוכחת היסוד הנפשי של עבירת החבלה בכוונה מחמירה, זאת נוכח מצבו הנפשי של העורר וגרסתו לפיה קיבל סחרחורת, איבד שליטה על הרכב ופגע בשוטרים. לא מן הנמנע - כך נטען - כי בשל מחלת הסכרת ממנה סובל העורר, אכן קיבל סחרחורת ואיבד שליטה, ואפשרות זו יש בה כדי לעורר ספקות ביחס לטענה כי מדובר בתאונה מכוונת מתוך רצון לפגוע בשוטרים. נטען גם, כי המשפט העיקרי עשוי להימשך זמן רב, נוכח מחלוקות בין הצדדים בתחומים השונים, לרבות הפסיכיאטרי.

ז.

אוסיף: לא למותר לציין, כי בעוד סגן הפסיכיאטר המחוזי בחוות הדעת מיום 5.1.09 סבר כי אין העורר זקוק לטיפול פסיכיאטרי בעל כורחו, סבר הפסיכיאטר שטיפל בעורר בעבר כי הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי כפוי, כעולה מתסקיר המעצר מיום 11.2.09. הדבר אומר דרשני.

ח.

עיינתי בגיליון הרישום הפלילי של העורר - בן 25 כיום - הכולל, כאמור, ב-2002 עבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה

וניסיון לתקיפת שוטר, ועבירת החזקת סכין מ-2008.

ט.

התלבטתי בתיק זה. ברי כי המדובר, מחד גיסא, באדם חולה פיסית ונפשית, הזקוק ככל הנראה לטיפול, בין בכפיה בין אם לאו, ומאידך גיסא במי שחוליו לא מנע לעבור לכאורה עבירות חמורות, באותה תעוזה בה דיבר בית המשפט המחוזי, ובלא שמשפחתו יכלה לרסנו או להביאו לכלל הטיפול המרפאתי הנחוץ (לעניין קרובי משפחה כמפקחים ראו בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהוא (לא פורסם) (השופט גרוניס)). נראה לי לעת הזאת כי צדק בית המשפט קמא בכך שלא זיהה חלופה סבירה. אני יוצא מההנחה כי במעצר יטופל העורר כדבעי, הן בצד הפיסי הן בצד הנפשי, וככל שיתמיד תקופה מתאימה בטיפול ויווצר בסיס מוצק יותר יוכל לבקש עיון מחדש בהחלטת המעצר, אף שאיני נוטע מסמרות בעניין זה. יתר על כן, סבורני כי לשם כך ראוי שתתקיים הידברות בין הפסיכיאטר המטפל לסגן הפסיכיאטר המחוזי, שהרי בבואו לעיון מחודש יידרש בית המשפט ,כך ניתן להניח, למצב הפסיכיאטרי.

י.

לבסוף אציין, כי בנסיבות העורר ראוי שהמשפט העיקרי יקודם ככל האפשר במהרה לפי לוח בית המשפט.

יא.

בנתון לאמור אין בידי להיעתר לערר.