בש"פ 2553/11 יורם אוחיון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר, יליד 1969, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של אינוס, מעשי סדום, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים כלפי שתי נשים ובאינוס ומעשה סדום כלפי אישה נוספת. על פי המתואר בכתב האישום, שהוגש ביום 15.2.2011, כשנתיים קודם להגשתו הגיעה א' למקום בו עבד העורר במרכז העיר ירושלים על מנת לרכוש מכשיר חשמלי ומספר שעות לאחר מכן יצר עימה העורר קשר טלפוני לאחר שלקח את מספר הטלפון שלה מההמחאה שבאמצעותה שילמה. תחילה התעניין העורר כביכול באפשרות שא' השאירה שקית בחנות, אך בשיחה נוספת החמיא לקולה ובימים שלאחר מכן שב ויצר עימה קשר, סיפר לה שהוא גרוש "טרי" בן 30 ואב לילד וניסה לשכנעה להיפגש עמו. א' סירבה לבקשתו וכן סירבה למסור לו פרטים אולם לבסוף נכנעה ללחץ שהפעיל עליה וסיפרה לו את מקום עבודתה, והוא מצידו הגיע לשם כשבידו שוקולד ושתייה והחמיא לה על יופייה. לאחר יום או יומיים שב העורר אל מקום עבודתה של א' והציע לה להסיעה לביתה שבשכונת נווה יעקב והיא נעתרה לו. העורר הסיע את א' לאזור הפארק בשכונת ניות, על מנת לשוחח לדבריו, ולאחר מכן שכנע את א' לנסות ולעשן נרגילה. תחת השפעת העישון, שמהותו אינה ידועה למשיבה, נענתה א' לעורר שהורה לה להתקרב אליו ובתוך כך חיבק ונישק אותה, ולבסוף הסיעה לביתה. העורר המשיך להגיע למקום עבודתה של א' מדי יום ואף ניסה לגעת בה אך א' ביקשה ממנו להפסיק, ובמהלך אותה תקופה הוא אף הסיע אותה פעמים רבות ליער ירושלים שם נתן לה לעשן חומרים שונים אשר כללו סם מסוכן מסוג חשיש. באותן הזדמנויות נגע העורר בגופה של א', באיבר מינה, הורה לה לגעת באיבר מינו ואף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לפי הנטען א' נאלצה להתלוות לעורר על מנת שיבצע בה מעשים כאמור לאחר שאיים עליה שאם תסרב לכך הוא יפרסם למכריה ובמקום עבודתה פרטים אודותיה. בהמשך בתדירות של כשלוש פעמים בשבוע הביא המשיב את א' לצימר במושב בית זית ונתן לה לעשן נרגילה, ובחלק מהמקרים אף נאלצה לשלם את עלות השהיה מכספה. במספר הזדמנויות בהיותם בצימר הראה המשיב לא' סרטים פורנוגרפיים בניגוד לרצונה ובכל הפעמים ביצע בה מעשים מיניים הכוללים החדרת איבר מינו לאיבר מינה ואף לפי הטבעת ולפיה בניגוד לרצונה ולמרות סירובה. כמו כן על מנת לכפות על א' להיענות לדרישותיו איים העורר לספר להוריה, כולל לאביה החולה, על הקשר ביניהם אם לא תשתף פעולה. מסכת אירועים זו התמשכה כשמונה או תשעה חודשים, ומשנודע לעורר שא' מתכוונת להינשא איים עליה שיפגע בה ובבן זוגה, והוא חדל ממעשיו רק לאחר שא' התרתה בו שתפנה למשטרה.

על פי אישום שני במהלך התקופה בה היה העורר בקשר עם א' הוא פגש בש' חברתה, ילידת 1987. העורר יזם קשר טלפוני עם ש' וביקש ממנה הלוואה והיא אכן הלוותה לו 2,000 ש"ח. בנוסף כשנה לפני שהוגש כתב האישום הסיע העורר את א' ואת ש' ברכבו, ולאחר שא' ירדה ביקש העורר מש' לעבור למושב הקדמי. תחילה היא סירבה, אך לאחר שעצר את הרכב והורה לה לעשות כן היא נענתה לכך. כעבור זמן קצר עצר העורר את הרכב ובאחת הוריד את כיסא הנוסע עליו ישבה ש', גהר מעליה, נישק אותה, ואף הפשיט את חצאיתה ותחתוניה בלא לשעות לצעקותיה ולניסיונותיה להיחלץ. העורר חשף את איבר מינו וניסה להחדירו לאיבר מינה של ש' אך היא מנעה זאת בכך ששמה את ידה על איבר מינה, ובתגובה אחז העורר בידה בכוח והכניס את אצבעות ידו השנייה לאיבר מינה תוך שהוא מסב לה כאב רב. כן ניסה העורר למצוץ את איבר מינה של ש' אך לא הצליח בשל התנגדותה, אולם הוא אחז בראשה בחוזקה והחדיר את איבר מינו לפיה עד שבא על סיפוקו. לאחר מכן התלבש העורר והמשיך בנסיעה תוך שהוא מתרה בש' שלא כדאי לה לספר אודות האירוע המתואר.

באישום שלישי נטען כי ביום 14.10.2010 רכשה ר', ילידת 1989, מוצר חשמלי בחנות בה עבד העורר והשאירה בידיו מספר טלפון על מנת שיצור עמה קשר בנוגע למוצר. מספר שעות לאחר מכן יצר העורר קשר טלפוני עם ר' וניהל עימה שיחה בעלת אופי אישי והציג עצמו כרווק בן 30. בימים שלאחר מכן התהדק הקשר בין השניים ונשא אופי אינטימי הכולל נגיעות ונשיקות מוסכמות, אך ר' הבהירה לו כי אינה מוכנה לקיים יחסי מין מלאים. כשלושה שבועות לאחר היכרותם הגיעה ר' יחד עם העורר לדירה בשכונת גילה בירושלים, ולאחר שנתן לה מים היא חשה מעורפלת. כשהתעוררה מצאה ר' את עצמה עירומה עם כאבים באזור המפשעה ואף ראתה דימום בתחתוניה. העורר סיפר לר' שהם קיימו יחסי מין במהלך הלילה וכאשר היא בבהלתה ביקשה לעזוב את המקום איים עליה העורר שיספר על מעשיהם להוריה ואף אמר כי הסריט את קיום יחסי המין, ומשכך היא נשארה עימו בניגוד לרצונה. בהמשך לכך במספר הזדמנויות הביא העורר את ר' לביתו או לצימר בבית זית ודרש ממנה לקיים עמו יחסים מלאים ואף כפה עליה לבצע מין אוראלי ואנאלי תוך שהוא מאיים עליה כי אם תסרב יחשוף את הסרטים בהם היא מתועדת מקיימת עמו יחסי מין. העורר אף כפה על ר' לארח אותו בדירת המעונות של המוסד החינוכי בו למדה בניגוד לרצונה, וכן הכריח אותה באותה הזדמנות לבצע בו מין אוראלי. כן השקה העורר מעת לעת את ר' במשקאות משכרים על מנת להתגבר על התנגדותה, ובנוסף על מנת להסוות את מהלכיו הורה לה להציג עצמה כמאהבת להוטה וכמי שכרוכה אחריו, בין היתר כלפי רעייתו בנפרד, וזאת באמצעות הפגנת מחוות, משלוח מסרונים ועריכת תקליטורי שירים. כן הורה העורר לר' לשוחח עם ש' ולדרוש ממנה להפסיק להטרידו בנוגע לסכום הכסף אותו לווה ממנה.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובהחלטתו מיום 10.3.2011 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט ב' גרינברגר) את הבקשה והורה על מעצרו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, והוא בחן בהקשר זה תחילה את הראיות המבססות את האישום השני. בית המשפט עמד על כך שהעורר לא הכחיש שהיה מגע מיני בינו לבין ש' באירוע שתואר על ידה אך טען שהדברים נעשו בהסכמתה של ש' וללא כל התנגדות מצידה וכי מדובר בעלילה שקרית ומופרכת, והוא הצביע על ספקות העולים מגרסתה. כך ציין העורר כי לא היו סימנים של פגיעה בגופה של ש' וכי בגדיה לא נקרעו; כי מספר חודשים לאחר האירוע הנטען רכשה ש' בחנות בה עבד מחשב נייד מידיו (והוא הגיש קבלה להוכחת טענה זו); וכי יש לקחת בחשבון את הכעס שחשה כלפיו כיוון שנאלצה להמתין זמן רב עד אשר החזיר לה את הסכום שלווה ממנה. בית המשפט דחה טענות אלה בציינו, בין היתר, כי ש' לא הגישה תלונה במשטרה ביוזמתה וכי המשטרה הגיעה אליה בעקבות עדותה של ר', כך שעל פניו אין מדובר במזימה או עלילה של ש', והוא אף דחה בהקשר זה את טענת העורר כאילו החוקר "הכניס לפיה" של ש' את טענת האינוס. בית המשפט הוסיף כי בשלב המעצר די בתשתית סבירה להרשעה, ובמקרה זה עולים אמנם סימני שאלה מסוימים, אם כי מינוריים, לגבי התנהגותה של ש' לאחר המעשה הנטען, אך מעיון בהודעתה עולה גרסה חד משמעית וקוהרנטית של מעשי מין שלא בהסכמה תוך שימוש בכוח.

כן דחה בית המשפט את טענות העורר ביחס לאישום הראשון ולאישום השלישי בציינו כי בשני המקרים מדובר באירוע מתמשך (באישום הראשון תשעה חודשים ובאישום השלישי ארבעה חודשים) ובנסיבות דומות - בחורות חרדיות עימן לפי הנטען יצר העורר קשר לאחר שניצל פרטים שהשאירו בתמימותן בחנות בה עבד, והוא איים עליהן שיחשוף את המעשים ביניהם להוריהם ולקהילה אליה הן משתייכות. כמו כן בשני המקרים בוצעו המעשים הראשוניים בסביבה של טשטוש חושים (עם א' בעישון סם כלשהוא, ועם ר' בחוסר הכרה בשל שתית חומר כלשהוא), כאשר לאחר מכן אילץ אותן העורר להמשיך לקיים מעשים מיניים רבים תחת איומים מצידו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי א' ור' לא מכירות אחת את השנייה ואין מקום לטענה של תיאום. לכן מדובר לכאורה בראיה של ממש לדפוס התנהגות מצד העורר. בית המשפט הוסיף וציין כי לגבי האישום הראשון טען העורר שהיחסים בינו לבין א' היו בהסכמה מלאה וכי הוא מעולם לא השתמש בכוח ולא איים עליה, בהדגישו כי אין זה מתקבל על הדעת שיתקיימו יחסים אינטנסיביים במשך תקופה ארוכה בכפייה וללא הסכמה. בית המשפט עמד על כך שלתמיכה בטענתו ציין העורר כי בהודעה שמסרה א' לשוטרים שעצרו את רכבם בו עישנו חשיש, היא הציגה עצמה כ"חברתו" ולא ניצלה הזדמנות זו כדי לחשוף בפני השוטרים את אופי היחסים ביניהם, כטענתה עכשיו. בנוסף הדגיש העורר כי א' שכנעה את ש' להלוות לו 2,000 ש"ח וכי טענתה בדבר איומים מצידו נטענה באופן סתמי. בית המשפט קבע כי גרסתה של א' אמנם "פרובלמטית" וכי טענת האיומים שלדבריה מהווים הבסיס לקיום היחסים המיניים אינה מסתדרת עם התנהגותה זמן כה רב. אך מנגד ציין את טענתה של א' לפיה כבחורה חרדית לא הייתה מעלה על דעתה לקיים יחסי מין עם העורר לולא האיום על ידו כי יחשוף בפני מקורביה והוריה את מעשיו הראשונים עמה בעת שהייתה תחת השפעת עישון, כאשר תופעות הלוואי של עישון זה לא היו מוכרות לה, ולטענתה כל מעשיה מאותה העת היו תחת אותו "ענן" של איומים ואין לייחס משקל לכך שמעשיה נראו כמעשים בהסכמה. בית המשפט הוסיף וציין כי גם ביחס לאישום השלישי טען העורר כי גרסתה של ר' אינה הגיונית שכן לא יתכן שלאחר שקיים עימה יחסי מין בכוח היא המשיכה להיות איתו ביחסים קרובים חודשים ארוכים בהם העבירה לו "מסרונים של אהבה" נתנה לו מתנת יום הולדת, צרבה לו דיסקים עם שירי אהבה, שמרה על אחד מילדיו והגנה בקנאות על יחסיה עמו, כפי שעולה ממסרון ששלחה לאשתו. עוד ציין בית המשפט כי העורר טען שהמניע להגשת התלונה על ידי ר' היה חשיפת היחסים ביניהם על ידי המוסד בו למדה שהורה לה בעקבות כך לפנות את המעונות בהם התגוררה. התרחשות זו, כך נטען, אילצה אותה לספק הסבר להוריה ובשל חששה מהם המציאה ר' לטענתו את סיפור האונס ובהוראת אביה הגישה תלונה. בית המשפט קבע כי גם לגבי מהימנות גרסתה של ר' מתעוררים סימני שאלה, אך גרסתו של העורר היא תיאורטית ובאותה מידה ניתן להציע הסברים אחרים הגיוניים לא פחות להתנהגותה של ר', וניתן להניח שר' אכן הגיעה "לנקודת שבר" עם סילוקה מהמעונות ובעקבות כך סיפרה להוריה אודות טיב יחסיה עם העורר ואף פנתה למשטרה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת העורר לפיה גילויי האהבה מצד ר' כלפיו מוכיחים שגרסתה בלתי הגיונית בקובעו כי מדובר בתופעה מוכרת של קרבנות אונס שלא תמיד ניתן לבחון את התנהגותם באמות מידה רציונליות. כן דחה בית המשפט את טענת העורר לפיה העובדה שלא נמצאו ברשותו סרטונים או הקלטות של יחסי המין עם ר' מפריכה את טענת האיומים, בקובעו כי העורר יכול היה להעלים חומרים אלו ועוד קבע כי העובדה שהעורר איים כי יפרסם סרטונים לא מלמדת בהכרח שהם אכן קיימים.

3.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי הגיונן של ר' ושל א' שהמשיכו לקיים יחסים עם העורר חודשים רבים ואף הגיונה של ש' שרכשה מידיו מחשב לאחר האירוע נשוא האישום השני, אינו ברור ואין ספק שבתיק העיקרי יידונו תמיהות אלו, אך בשלב לכאורי וראשוני זה אין בהן כדי לאיין את משקל גרסאותיהן של המתלוננות, שאינן משוללות היגיון כאשר מדובר בקורבנות מין. זאת בפרט כאשר מדובר בבחורות מהמגזר החרדי שמוצאות את עצמן מאוימות בחשיפה הרסנית בתוך קהילותיהן וכתוצאה מכך נמשכו לכאורה יותר ויותר אל עומק מעשי המין שבוצעו בגופן ללא הסכמתן והמשיכו לשתף פעולה פסיבית או אקטיבית בהוראת העורר. בשלב זה, כך קבע, בו לא נבחנת מהימנות הגרסאות אלא רק "משקלן הלכאורי לביסוס הרשעה אפשרית", די בהודעות המתלוננות כדי לבסס ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בית המשפט הוסיף וקבע כי קמה נגד העורר עילת מעצר בציינו כי נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר ישנו יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ממעצר הוא יסכן את ביטחון הציבור, בייחוד בהתחשב בעברו הפלילי של העורר הכולל שורת עבירות מין. בנסיבות אלה, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אין בנמצא חלופת מעצר אשר בכוחה לאיין את מסוכנותו, הנובעת גם מהתחכום והתכנון שבדרך פעולתו.

4.

מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לטענת העורר כל אחד משלושת האישומים

מבוסס על עדות יחידה (של א', ש' ור') ואילו הראיות החיצוניות תומכות בגרסתו בדבר קיום יחסים

בהסכמה. לטענת העורר בית משפט קמא שגה בסוברו שדי בטענות בעלמא לאינוס כדי לבסס ראיות לכאורה, וכי בכל אחת מן העדויות ישנן חולשות רבות, וכן הוא מדגיש כי כל המתלוננות סירבו לקיים עימו עימות, כי המשטרה סירבה לבקשתו להיבדק באמצעות פוליגרף וכי אין מקום ליתן משקל לעברו הפלילי שכן מדובר ב"שיטה" לכאורית שונה. לטענת העורר בנסיבות העניין יש להורות על שחררו ללא תנאים מגבילים ולחלופין לשחררו בערובה בתנאים או לחלופת מעצר.

ביחס לאישום השלישי טוען העורר כי לא שיקר לר' בדבר גילו וכי הציג עצמו כרווק כיוון שהיה בהליכי גירושין. כן הוא מצביע על כך שמעשיה של ר' מצביעים על הסכמתה ליחסים ביניהם ועל אהבתה אותו והוא שב ומציין בהקשר זה כי: ר' שלחה לו מכתבי אהבה, מסרונים וערכה עבורו דיסקים; במכתב מיום 4.11.2010, כשלושה שבועות לאחר היכרותם, בירכה אותו ר' ליום הולדתו ה-41, השתמשה במילות אהבה וצירפה תמונה של פרחים ולב אוהב למכתב; אשתו, המשמשת עדה מטעם התביעה, סיפרה במשטרה כי ר' הינה המאהבת של בעלה; במסרון ששלחה ר' לאשתו ביום 14.1.2011 (בעקבות שיחה שהתקיימה ביניהן כשלושה שבועות לפני שהגישה תלונה במשטרה, בה ביקשה ממנה אשתו להפסיק את יחסיה עמו), כתבה ר': "לוראל, אני לבית שלך לא יתקרב אבל מיורם אני לא מתרחקת, שכחי מזה". העורר מדגיש בהקשר זה כי ר' לא הזכירה בתלונתה את המסרון הזה ולאחר שנתגלה העלתה את הטענה שהוא זה שאילץ אותה לשלוח את המסרון. העורר מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענת ר' לפיה הוא איים עליה שיפיץ סרטון בו הם מקיימים יחסי מין ויש לתמוה מדוע הסכימה לקיים עמו יחסי מין עד לאותם איומים נטענים. בנוסף הוא שב ומדגיש כי סרטים אלו כלל לא נמצאו ברשותו. עוד מציין העורר כי גם מהודעתה במשטרה של ידידה משותפת שלו ושל ר', ילנה רוזקוב, עולה כי היחסים בינו לבין ר' היו בהסכמה ובאהבה, ואותה חברה אף סיפרה כי ר' קינאה לעורר כאשר חשדה שיש לו חיבה אליה. יש לדחות בהקשר זה, כך העורר, את טענת ר' כאילו הוא זה שכפה עליה לעשות "סצנות קנאה" מול אותה חברה, והוא מוסיף כי שתי חברות נוספות של ר' מן המעונות לא סיפרו על יחסי אינוס. כן מדגיש העורר כי גרסתה של ר' בלתי סבירה נוכח העובדה שמערכת היחסים ביניהם נמשכה כארבעה חודשים במסגרתם קיימו יחסי מין מספר פעמים בשבוע במקומות שונים, ונוכח העובדה שלר' הייתה גישה חופשית לכרטיס האשראי שלו והיא נהגה לשמור על ילדיו בהיעדרה של אשתו. העורר שב וטוען כי המניע לתלונה שהגישה ר' נעוץ בעובדה שנאלצה לספר להוריה על יחסיהם בעקבות סילוקה מהמעונות, ולטענתו בניגוד לקביעת בית משפט קמא אין מדובר ב"תיאוריה" בלבד. ביחס להליכי החקירה טוען העורר כי המשטרה לא טרחה לחקור את צוות הסמינר או את אביה של ר' וכי כאשר נעצר נשלחה ר' עם מכשיר הקלטה על מנת להקליט את תגובתו להאשמותיה והמשיבה לא מסרה לו העתק של אותה הקלטה בטענה כי זו לא עלתה יפה, אך ממזכר שנערך בעניין עולה שבכל זאת נשמעו דברים וכי הוא הכחיש את טענותיה בטון נרגש.

גם ביחס לאישום הראשון טוען העורר כי הנסיבות מלמדות על רומן שהתנהל בהסכמה, בהדגישו כי בינו לבין א' התקיימו יחסים מיניים במשך שמונה חודשים בהם נסעו פעמים רבות למקומות רומנטיים מובהקים וכי היתה הדדיות ביניהם בתשלום בגין מקומות הלינה בהם שכנו. העורר מדגיש כי טענתה של א' לפיה הוא איים עליה הינה סתמית וחסרת בסיס ראייתי חיצוני, וכי גם חברתה ש' (מהאישום השני) העידה שדובר ביחסים בהסכמה. העורר מוסיף כי אמנם הוא וא' נהגו לעשן חשיש אך בפי המשיבה אין טענה שהסם שיבש את רצונה החופשי, ועוד הוא מוסיף כי פעם אחת הם עוכבו לאחר שנתפסו מעשנים חשיש ובחקירתה אמרה א' לשוטרים שהשתמשה בסם מרצונה אך היא מתחרטת על כך והוסיפה כי היא חברה של העורר מזה כחצי שנה. העורר שב ומדגיש כי באותה הזדמנות לא סיפרה א' לשוטרים דבר אודות אינוס ולא ניסתה לחלץ עצמה מיחסי הכפייה להם היא טוענת כעת. לטענת העורר כשהבין שא' עומדת להינשא הוא כיבד את רצונה להפסיק את הקשר, והיא אכן נישאה לבחור חרדי. העורר מוסיף ומציין כי א' לא התלוננה במשטרה מיוזמתה וכי המשטרה פנתה אליה לאחר ששמעה אודותיה מש'; כי תחילה סירבה א' להיפגש עם חוקר המשטרה והסכימה רק כיוון שבעלה אמר לה לעשות כן, ובעלה מסר בהודעתו כי העורר איים על א' שירצח אותה למרות שגרסתה שונה לגמרי. העורר מציין כי גם לא' מניע להפללתו, שכן הודאה בקיום יחסים בהסכמה עמו היתה מובילה את א' לגירושין מבעלה ולחרפה בקהילה אליה היא משתייכת.

העורר מוסיף וטוען כי גם ביחס לאישום השני אין ראיות לכאורה נגדו. לטענתו יחסי המין שקיים עם ש' היו בהסכמה וגרסתה לפיה הפעיל כלפיה אלימות וכוח אינה מתיישבת עם העובדה שמעשיו לא הותירו בה או על בגדיה סימן אלימות כלשהוא. כן טוען העורר כי מדובר בגרסה כבושה וכי ש' לא סיפרה לא' חברתה על האונס כביכול. נהפוך הוא. העורר הוא זה שסיפר לא' שחברתה ש' בגדה בה עמו ולאחר שא' פנתה לש' כתבה לה ש' מכתב בו פרטה את שארע, אך לטענת ש' המכתב הושמד ומהודעת א' במשטרה לא עולה שש' סיפרה לה על אונס. כמו כן, עולה מהודעתה של א' כי גם לאחר האונס הנטען הוא היה בקשר עם ש', והיא אף קנתה ממנו מחשב נייד. העורר מוסיף וטוען כי ההלוואה בסך 2,000 ש"ח שקיבל מש' והעובדה שזו הוחזרה לה במלואה על ידי העורר אף היא אינה מתיישבת עם סיפור האונס.

5.

המשיבה מצידה טוענת כי דין הערר להידחות וכי בצדק קבע בית משפט קמא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. המשיבה מציינת כי אכן יש קשיים בחומר הראיות אך בית המשפט היה מודע לקשיים אלו והתמודד איתם בהחלטתו. המשיבה מתארת כיצד נתגלתה הפרשה, ולדבריה ר' התלוננה לאחר שחשפה את הדברים בפני אביה, ור' הובילה לש' עימה יצרה לראשונה קשר כשהעורר גרם לה להתקשר לש' ולבקש ממנה אורכה להחזר ההלוואה שנתנה לו. באותה שיחה, לגרסת ר', סיפרה לה ש' שגם היא נפלה קורבן לניצול מיני וכספי מצד העורר. המשיבה

מוסיפה ומדגישה כי גרסתה של ר' נתמכת בעדותה של אחת מחברותיה לעבודה, עדי, אשר אישרה חלק מהפרטים שמסרה ר' וכן תיארה את מצבה הנפשי מאז שהכירה את העורר. כמו כן חברה נוספת של ר', שיר, העידה שהיתה עדה להתנהגות אובססיבית של העורר כלפי ר'. עוד נטען כי ניתן ללמוד על מצבה הנפשי של ר' גם מהערות השוטרים שגבו את הודעותיה. אשר לא' מאשרת המשיבה כי ש' סיפרה בהודעתה על א' ועל כך שלהבנתה מערכת היחסים בין א' לעורר היתה מרצון. אולם, א' מצידה סיפרה כי היא התנגדה למערכת היחסים עם העורר ובגילוי לב שאינו אופייני למי שמנסה להעליל, סיפרה א' כי בשל החיבה והפינוקים שהרעיף עליה העורר במקביל לאיומים, היא חשה שקיים ביניהם קשר. כמו כן הפנתה המשיבה להודעת בעלה של א' אשר סיפר כי עד היום יש לא' סיוטים ממה שחוותה.

המשיבה מדגישה כי העוצמה הראייתית בענייננו נובעת מריבוי המתלוננות ומהדמיון שבין התלונות. מדובר בבחורות צעירות מבית חרדי; בהתחזות של העורר; בהענקת תשומת לב; בשימוש בסמים או באלכוהול; באיומים לפגיעה בשמן הטוב של המתלוננות; ובאובססיביות. כן מדגישה המשיבה כי בין א' לר' לא היה כל קשר ומכאן כי לא ניתן לדבר על קנוניה.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

הלכה היא כי בשלב המעצר עד תום ההליכים די לו לבית המשפט כי ישתכנע שיש בידי התביעה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 3556/08 סבן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.5.2008)). במקרה דנן האישומים המיוחסים לעורר מבוססים בעיקרם על ההודעות שמסרו שלוש המתלוננות, הטוענות כי העורר ביצע בהן מעשים מיניים בניגוד לרצונן. ראשונה מסרה את גרסתה ר' אשר סיפרה על מסכת איומים וניצול מיני מצד העורר ואף שאין להתעלם מסימני השאלה שמעוררת גרסתה של ר', בין היתר, נוכח הברכה ששלחה לעורר ליום הולדתו והמסרון ששלחה לאשתו, יש תמיכה בראיות לכאורה גם לגרסתה כי ניסתה להיחלץ מן הקשר עם העורר ולפרטים נוספים העולים מגרסתה וזאת בהודעות שמסרו שתי חברותיה עדי ושיר. כמו כן, לא ניתן להתעלם מקווי הדמיון הבולטים הקיימים לכאורה בין סיפורה של ר' לסיפורה של א', באשר לאופן שבו טווה העורר את הקשר עימן וכן באשר להתנהלותו ולאופי מעשיו לאורך התקופה שבה התקיים הקשר בינו לבינן. העובדה שא' ור' אינן מכירות זו את זו (מי שהובילה את חוקרי המשטרה אל א' היתה כזכור ש') והעובדה שהמעשים המיוחסים לעורר בנוגע לא' ולש' נודעו במקרה, בעקבות תלונתה של ר', יש בהן כדי לחזק בשלב זה את התשתית הראייתית הלכאורית. אכן, סיפורה של א' דומה לסיפור שסיפרה ר' באשר למסכת של הפחדות ומעשים מיניים שנעשו בהן בניגוד לרצונן תוך איום לחשוף אותן ברבים. גרסתה של א' נתמכת בעדותו של בעלה אשר סיפר כי עוד לפני שנוצר בינו לבין א' קשר רומנטי הוא ראה את העורר מגיע למקום עבודתה ו"מתנהג אליה כמו אל כלבה שלו ... ראית התנהגות של מי שמתעלל בה". כמו כן סיפר בעלה על הפחדים והסיוטים שיש לא' עד היום בגין האירועים שחוותה מידי העורר. לכל אלו מצטרפת הודעתה של ש' אשר לגביה אין מדובר במערכת יחסים מתמשכת אלא באירוע חד פעמי עליו סיפרה. גרסאותיהן של ר' ושל ש' אף משתלבות זו בזו שכן משתיהן עולה כי ר' התקשרה אל ש' על מנת לדרוש ממנה שתפסיק להטריד את העורר בעניין הכסף שהוא היה חייב לש' (לדברי ר' העורר הכריח אותה לעשות כן). כמו כן יש לכאורה חיזוק לגרסתה של ש' בדבריה של א' אשר סיפרה כי במכתב שכתבה לה ש' מספר ימים לאחר המקרה היא התייחסה לאונס וציינה כי היה לה מאוד קשה לספר על כך. אשר על כן, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי חרף סימני שאלה מסוימים הקיימים לגבי האירועים נשוא האישומים, בייחוד נוכח פרק הזמן הממושך יחסית שבו נמשכו קשריו של העורר עם א' ועם ר', ההודעות שמסרו המתלוננות וההודעות הנוספות שנמסרו בתיק זה, די בהן בשלב זה כדי להקים תשתית של ראיות לכאורה המבססת סיכוי סביר להרשעת העורר באישומים המיוחסים לו. כמו כן וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, קמה נגד העורר עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת ממנו בנסיבות העניין, בייחוד בהינתן עברו הפלילי המכביד הכולל שורה של עבירות מין חמורות בהן הורשע, לרבות מעשה מגונה בכוח, נסיון למעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14 ונסיון לבעילת קטינה מתחת לגיל 16.

יחד עם זאת, נוכח הספקות העולים במקרה דנן בעיקר בכל הנוגע למעשים המיוחסים לעורר בעניינה של ר', ונוכח העובדה שכתב-האישום נסמך בעיקרו על הודעות המתלוננות, נראה כי מן הראוי יהיה לשוב ולבחון את שאלת מעצרו של העורר לאחר שהמותב הדן בתיק ישמע את עדויות המתלוננות. בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.4.2011, מסרה המשיבה כי עדויות אלו צפויות להישמע במהלך חודש מאי 2011. אשר על כן, אני מורה בשלב זה על דחיית הערר אך העורר יהא רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו לאחר שמיעת עדויותיהן של המתלוננות, ככל שיסבור כי יש בידו באותו שלב נקודת אחיזה איתנה יותר לעניין התשתית הראייתית.

בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.