בש"פ 263/12 מיכאל פרוכורנקוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה מיום 2.1.2012 (כב' השופט מ' ברנט ) במ"ת 32616-09-11, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

1.

כנגד העורר, יליד 1987, הוגש ביום 15.9.2011 כתב אישום ל בית משפט המחוזי מרכז, בו יוחסו לו עבירות של ייצור נשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן:

החוק ); ונשיאת נשק לפי סעיף 144 (ב) לחוק.

לפי עובדות כתב האישום, עובר ליום 6.7.2011 או בסמוך לכך, ייצר העורר לבקשתו של אחר (להלן: האחר ) מטען חבלה במשקל של כ- 500 גרם המופעל באמצעות מערכת אזעקה MVP (להלן: מטען החבלה ). ביום 7.7.2011 או בסמוך לכך, בהתאם להנחייתו של האחר, החביא העורר את מטען החבלה בבניין בבנייה הממוקם בשכונת "כפר גנים". ביום 29.7.2011, לפנות בוקר, הוטמן מטען החבלה על ידי מאן דהוא מחוץ לרכבו של עזרא ווהב בעיר פתח תקווה. משנכנס ווהב לרכב עם עוד שלושה נוספים, התפוצץ מטען החבלה. ווהב ושניים נוספים נפצעו באורח קל ואדם נוסף נפצע באורח אנוש ושתי רגליו נקטעו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 7.12.2011, חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה של ייצור מטען החבלה, אך לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה של נשיאת המטען, באשר הודה בהסלקת המטען בבניין בפני מדובבים בתאו (להלן: המדובבים ).

2.

בהחלטתו מיום 12.12.2011 עמד בית משפט קמא על מסכת הראיות לכאורה כנגד המשיב. נקבע, כי על אף שמדובר בראיות נסיבתיות, קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירה של ייצור נשק. לאור זאת, הורה בית המשפט

על עריכת תסקיר לבחינת מסוכנותו של העורר.

שירות המבחן התרשם כי המשיב מתקשה בביטוי רגשי ומציג עמדה מיתממת ומגמתית; כי קיים פער בין מעורבותו הראשונה בפלילים לבין אופי העבירה, חומרתה ותוצאותיה; כי העורר סיפר אודות עצמו באופן שנועד לטשטש את קשריו בחברה העבריינית וראיית התמונה השלמה; כי ניכר שהעורר חושש מפני אחרים; וכי העורר ניתק עצמו רגשית מהעבירה ותוצאותיה. שירות המבחן העריך כי לעורר רמת סיכון בינונית בהתנהלות אלימה, וכי נוכח אופי העבירה והקשרים החברתיים ברקע העבירה,

לא ניתן להפחית את מסוכנותו בחלופה של מעצר בית.

ביום 2.1.2012 עתר העורר להזמנת תסקיר מבחן משלים ו בית המשפט דחה את בקשתו והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שלפני.

3.

העורר התמקד בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת בעבירה של ייצור המטען. בין היתר, טען העורר, כי פער הזמנים של כשלושה שבועות בין העברת מטען החבלה והסלקתו לבין הפעלת המטען שהתפוצץ, מעיד על כך שאין מדובר באותו מטען. עוד נטען, כי הפירוט בו תיאר העורר את המטען בפני המדובבים אינו מעיד על כך שהוא אשר ייצר את המטען. בהקשר זה, טען העורר כי הוא בעל ידע באלקטרוניקה לאור עיסוקו, ובשל כך יכול היה להבחין בסוג מטען החבלה. העורר הצביע על כך, שבזירה נמצאו שרידי סרטים דביקים צבעוניים, ואילו בחיפוש בביתו נמצאו סרטים בצבע שחור, הנפוץ ביותר.

בנוסף, טען העורר, כי שגה בית משפט קמא משלא הורה על חלופת מעצר בעניינו, בהתחשב בכך שהוא נעדר עבר פלילי ואינו מואשם בהטמנת מטען החבלה .

4.

אקדים ואומר, כי לטעמי, די בעבירה של הובלת מטען החבלה והסלקתו, כדי להצדיק מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. קל וחומר, כאשר מחומר הראיות עולה כי העורר ידע במי המטען נועד לפגוע, וכי התממשה הסכנה הכרוכה במטען ונפצעו שלושה אנשים, אחד מהם באופן אנוש (השוו, על דרך של קל וחומר, החלטתו של כב' השופט הנדל בבש"פ 10062/09 בשרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.2009)).

5.

למעלה מן הצורך, ועל מנת להפיס דעתו של העורר, אומר כי לטעמי יש בחומר הראיות כדי להקים את הסף של ראיות לכאורה גם לגבי העבירה של ייצור המטען, ואפרט ראיות אלה בתמצית:

(-) בביתו של העורר נתפסה מערכת אזעקה מסוג MVP שהיא נדירה בשימוש לצורך הפעלת מטענים (ואני נכון לקבל טענת העורר כי אינה נדירה כמערכת אזעקה, כשלעצמה);

(-) העורר טען כי רכש מאחד בשם דוד את מערכת האזעקה, מה שהוכחש על ידי אותו דוד;

(-) בביתו של העורר נתפסו מסכות; כפפות מנתחים; סרטי הדבקה, ודיסק דוגמת זה ששימש כמגנט במטען;

(-) לפי חוות דעת מעבדת החבלה, קיימת התאמה בין מפרט מטען החבלה שהתפוצץ לבין הפרטים אודות המטען, כפי שסיפר עליהם העורר למדובבים;

(-) העורר טען כי המטען שהעביר היה כרוך בשכבות רבות של ניילון כחול, מה שלא עולה בקנה אחד עם גרסתו כי הסתכל במטען וראה ממה הוא מורכב;

(-) העורר שמר על זכות השתיקה משהוטחו בו הראיות (ואזכיר כי שמירה על זכות השתיקה אף מקשה על הנאשם להפריך את עילת המסוכנות - בש"פ 1748/11

בועז יחזקאל נ' מדינת ישראל פסקאות 8-6 והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 10.3.2011)).

6.

די בכל אלה כדי להקים תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר ובנסיבות אלה, ונוכח תסקיר שירות המבחן, חלופה לא תוכל לסכון.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.