בש"פ 2645/95 שפאר ארנולד עו"ד נ. הועד המחוזי של לשכת עו"ד

השופט א' מצא:

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, לפיו נתקבל ערעורו של הוועד המחוזי על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, והמערער הורשע בעבירת משמעת לפי כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- (להלן - כלל 26 ).

2.המערער הגיש בשנת 1987 בשם לקוחותיו תביעה נגד המדינה בבית-משפט השלום ברמלה. לאחר מספר ישיבות מקדמיות נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 23.1.91. ימים אחדים קודם לכן פרצה מלחמת המפרץ. ערב יום הדיון התקשרה פרקליטת מחוז תל אביב לעניינים אזרחיים, הגב' נעמי שטרן, עם המערער טלפונית. היא מסרה לו, כי הפרקליט ממשרדה שטיפל בתיק האמור גויס למילואים בצו חירום, וביקשה את הסכמתו לבקשה לדחיית מועד הדיון שהיא עומדת להגיש לבית המשפט. תגובת המערער היתה: "בשום פנים ואופן לא, כי יש מספיק פרקליטים שאפשר להעביר להם את התיק". מהערה שהוסיף המערער השתמע שהוא מפקפק באמיתות הטענה, כי הפרקליט האמור אכן גויס. על רקע דברי המערער הגישה גב' שטרן נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין. בכתב קובלנה שהוגש נגד המערער לבית הדין המשמעתי המחוזי יוחסה לו עבירת משמעת לפי כלל 26, הקובע לאמור:

יחסי חברים

26.בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בענינו של לקוח, ובכלל זה יסכים לבקשה לשינוי מועד כאשר חברו נקרא לשירות מילואים פעיל, חלה או שרוי באבל; לענין סעיף זה "פגיעה בענינו של לקוח" - פגיעה משמעותית שיש בה כדי לגרום ללקוח נזק של ממש.

3.בפי המערער היו שתי טענות להגנתו: ראשית, כי לא הסכים לדחיית מועד הדיון, מפני שהדחייה היתה גורמת ללקוחותיו נזק של ממש; ושנית, כי בשל היחס הלא אתי כלפיו מצד הפרקליט שייצג את המדינה בתיק האמור, פיקפק הוא באמיתות הצורך בדחיית הדיון. בעדותו בפני בית הדין המשמעתי לא הכחיש המערער כי בתגובתו לפניית גב' שטרן אמר, כי הוא מתנגד לבקשת הדחייה, כיון שיש בפרקליטות "מספיק פרקליטים".

בית הדין המשמעתי המחוזי לא קיבל את טענת המערער, כי ללקוחותיו עלול היה להיגרם נזק ממשי, כמשמעותו בכלל 26 סיפא. אולם שניים מבין שלושת חברי בית הדין סברו כי קורות ההליכים הקודמים אותן תיאר המערער שימשו בסיס פורה לחוסר אמונו בפרקליט שייצג את המדינה, ועל רקע זה הבקשה לדחיית הדיון אכן עוררה את חשדוֹ כי המדובר בניסיון נוסף להערים קשיים על דרכה של התביעה. מטעם זה, ובניגוד לדעתו של החבר השלישי במותב בית הדין, זוכה המערער מן האישום.

4.הקובל ערער על זיכויו של המערער בפני בית הדין המשמעתי הארצי, שקיבל את הערעור והרשיע את המערער בעבירת המשמעת שיוחסה לו. לצורך ההכרעה בקובלנה היה בית הדין הארצי נכון להניח, כי חשש לנזק ממשי לעניינו של הלקוח במשמעות כלל 26 סיפא, עשוי להוות טעם המצדיק אי הסכמה לבקשה לדחיית מועד דיון, גם כשמתקיים אחד משלושת האירועים המוזכרים במפורש בכלל, דהיינו: שירות מילואים, מחלה או אבל. עם זאת קבע, כי גם לנוכח הנחה זו, מן הדין היה להרשיע את המערער, הואיל ולא נתקבלה טענתו בדבר נזק ממשי צפוי ללקוחותיו. בית הדין הטעים, כי רק קיום חשש לגרימת נזק ממשי ללקוח עשוי להוות טעם המצדיק סירוב של עורך-דין לבקשת שינוי מועד דיון.

בית הדין הוסיף, כי חששו של המערער, שמא הבקשה לדחייה איננה אמיתית, היה חשש שווא, שכן מי שפנה אליו לא היה הפרקליט שטיפל בתיק, שבשל אירועי העבר לא רחש לו המערער אמון, אלא פרקליטת המחוז; וכדברי בית הדין הארצי "אין כל הגיון לייחס לה [לפרקליטת המחוז - א' מ'] את כל החשדות שהועלו כלפי הפרקליט שהופיע בתיק עד כה גם אם חשדות אלה נשענים על תופעות קודמות". מכאן הערעור שלפנינו.

5.דין הערעור להידחות.

פסק-דינו של בית הדין הארצי, על נימוקיו, מקובל עלינו. החובה האמורה בכלל 26 היא חובה אתית המוטלת על כל עורך דין (השוו על"ע 15/84 ד"ר בן שלמה נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב - יפו , פ"ד לט(1) 278, על"ע 5/85 שמש נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב - יפו , פ"ד מ(2) 721). כמו בית הדין המשמעתי הארצי, די לנו להניח, כי פגיעה משמעותית צפויה, העלולה לגרום נזק ממשי ללקוח, עשויה להוות צידוק לסירובו של עורך הדין להסכים לבקשת דחייה, אפילו בהתקיים אחד משלושת האירועים האמורים בכלל 26; עם זאת ברור, כי במקרה כזה, הנטל לשכנע את בית הדין בקיומו של חשש לנזק ממשי צפוי מוטל על עורך הדין הנילון. אולם, בשאלה זו איננו צריכים להכריע. בענייננו קבעו ערכאות הדין המשמעתי, כי האינטרס של הלקוח לא היה צפוי להינזק באופן ממשי. המדובר היה בתובענה בגין אירוע שהתרחש כארבע שנים לערך לפני מועד הדיון האמור, והאירוע נשוא התובענה אירע יותר משנה בטרם זו הוגשה. בנסיבות אלו, דחייה של חודש או חודשיים במועד הדיון לא היתה משנה מאומה לעניין התובענה.

בדין דחה בית הדין הארצי את טענת המערער, כי פיקפק באמיתות המידע שקיבל, לפיו הפרקליט האמור גויס למילואים. המערער לא ביקש לראות את צו הקריאה, דבר שלכאורה יכול היה לבקש; אבל גם לגופה טענתו נשמעת צורמת: ראשית, הבקשה לדחייה לא באה מפיו של הפרקליט, שכזכור, לא רחש לו המערער אמון, אלא באה מפי פרקליטת המחוז; ושנית, אין לשכוח שהאירוע התרחש בעיצומה של מלחמת המפרץ, והדבר היה בבחינת ידיעה כללית שאנשים מגויסים בצווי חירום. כמו-כן יצוין שהמערער אף הודה בעדותו, כי בירר אצל גב' שטרן, היכן משרת הפרקליט שטיפל בתיק.

6.מעבר לצורך נעיר, שהטענה שהפרקליט שייצג את המדינה נהג בו בהזדמנויות קודמות באופן לא חברי, בוודאי לא הצדיקה את סירובו של המערער, ואף המערער לא טען זאת. תרופתו של עורך-דין שנפגע כתוצאה מהתנהגות לא אתית של חברו למקצוע הינה בהגשת תלונה ללשכת עורכי הדין; ועל כל פנים, אין הוא רשאי לגמול לחברו שפגע בו בהתנהגות לא אתית מצדו.

7.הננו דוחים את הערעור, וכאמור בפסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, מוחזר ההליך לבית הדין המשמעתי המחוזי לדיון בנושא העונש.

ש ו פ ט

השופט י' קדמי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' גולדברג:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מצא.