בש"פ 2650/02 אלכסנדר שרייפר נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בה דחה את בקשת העורר לעיין עיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד גמר ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר הואשם ביום 16.9.01 בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות בכך שמכר אשה לשם העסקתה בזנות תמורת כסף. עם הגשת כתב האישום, נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

מאז תחילת המעצר נתקיימה ישיבת הוכחות אחת במשפט בה נשמעה עדות המתלוננת ומאז לא נתקיימו דיונים פרט להגשת תמליל עדות של אחד מעדי התביעה בהסכמה. מועדי ההוכחות הבאים נקבעו לחודשים יוני ויולי 2002.

3.העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה כי המשפט בעניינו מתנהל בקצב שאינו מניח את הדעת; כן טען כי מאחר שהמתלוננת כבר העידה, לא צפוי שיבוש הליכי המשפט שכן שאר עדי התביעה הם עדים אובייקטיביים שלא עומד חשש להדחתם. עוד נטען כי העורר חסר הרשעות קודמות ולפיכך אין מדובר במסוכנות של עבריין מועד. בית משפט קמא דחה את הבקשה בקובעו כי לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק קבלת הבקשה לעיון חוזר על דרך שחרורו של העורר ממעצרו.

4.בערר בפני חזר ב"כ העורר והדגיש את הקצב האיטי שבו מתנהל המשפט כנימוק מרכזי לשחרור מרשו וחזר על שאר הטענות שהעלה בערכאה קמא.

5.קצב בלתי משביע רצון בו מתנהל משפט אכן עשוי לשמש עילה לעיון חוזר וזאת, גם בהינתן העובדה כי עיקר ההתמקדות בקצב התנהלות המשפט בהקשר למעצר נאשם מתרכז בשלב חלוף תשעת חודשי המעצר עם בקשת התביעה להאריך את מעצר הנאשם מעבר לתקופה זו. (השווה בש"פ 1735/99 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6008/00 מושון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, בתוך תקופת המעצר שהחלה מאז מחצית חודש ספטמבר, התקיימה ישיבת הוכחות אחת, ומציאות זו אכן מעוררת קושי ניכר. עם זאת, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט קמא, שתי ישיבות הוכחות נוספות שנועדו לשמיעת עדי התביעה התבטלו מטעמיה של הסנגוריה (ביום 13.2.02 וב- 4.3.02). התלבטתי לא מעט בשאלה אם לא היה ראוי בנסיבות אלה לשקול חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של העורר כדי לאזן בין עניינו בזירוז משפטו לבין אינטרס הציבור בקיום הגנה ממסוכנותו. לאחר שיקול באתי לידי מסקנה כי באיזון הכולל של נתוני הענין, ותוך התחשבות מיוחדת בחומרתה המפליגה של העבירה המיוחסת לעורר והמסוכנות הטבועה בה להישנות מעשים דומים גם באמצעות תקשורת ביתית שניתן להפעילה ממקום מעצר בית, אין מקום לשחרור העורר בחלופה חרף התנהלותו האיטית של משפטו. אין מדובר בשלב זה בקיום נסיבות קיצוניות עד כדי הצדקת שחרור העורר בחלופה כבר במועד זה, ותורמת לכך, בין היתר, העובדה כי חלק מן העיכוב במהלך הדיונים במשפט נזקף גם לחובת הסנגוריה, ונוכח העובדה הנוספת כי עם חלוף תשעת חודשי מעצרו של העורר בעוד זמן לא רב, ממילא תעמוד על הפרק מכוח הסדרי הדין שאלת המשך מעצרו עד לסיום המשפט. ניתן, על כן, להניח כי אם לא ייעשה מאמץ מיוחד על-ידי בית המשפט והצדדים להאיץ את קצב ניהול המשפט קודם לחלוף תקופת תשעת החודשים, יגבר עם הזמן הנטל הרובץ על התביעה לשכנע את בית המשפט בדבר ההצדקה שבהארכת המעצר מעבר לתשעת החודשים, אם וכאשר תחליט התביעה לבקש הארכה כזו.

מכל מקום, טוב ייעשה אם ייקבעו מועדי הוכחות נוספים לצורך קידום המשפט עוד בטרם יפוגו תשעת חודשי מעצרו של העורר, הכל בהתחשב ביומנו של בית המשפט ותוך שיתוף פעולה, במידת האפשר, של באי כוח הצדדים בקביעת מועדים.

הערר נדחה.