בש"פ 1735/99 יצחק עמר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בב"ש 21728/98, מיום 15.2.1999, מפי השופטת ר' אבידע, לפיה נעצר העורר לתקופת מעצר "קצובה" של חמישה חודשים. בהחלטה נקבע עוד כי אם לא יסתיים הדיון בעניינו של העורר תוך חמישה חודשים מסיבות שאינן תלויות בנאשם, וכן לא ישתנו הנסיבות, הרי ישוחרר העורר לחלופת מעצר כפי שהוצעה על ידי שרות המבחן ושתנאיה ייקבעו על ידי בית המשפט בתום חמשת החודשים, דהיינו ביום 5.5.1999.

1.ביום 9.12.99 הוגש כנגד העורר כתב אישום בת"פ 8140/99, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כתב האישום כולל שני אישומים, ובהם מיוחסות לעורר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין, ואלה פרטי העבירות: בתאריך 1.12.98 משכה גב' עליזה עזריה (להלן: המתלוננת) סכום כסף מחשבונה בבנק הפועלים. על פי הנטען באישום הראשון, המתינו העורר וחברו - ירון חכמון (להלן: חכמון) - למתלוננת בצאתה מן הבנק. העורר דחף את המתלוננת, נטל בכוח את ארנקה, שהכיל את הכסף שמשכה רגעים ספורים קודם לכן וכן מסמכים נוספים. השניים נמלטו מהמקום והתחלקו בשלל. העורר וחכמון נעצרו והוחזקו בתא מעצר משותף. על פי הנטען באישום השני, איים העורר להרביץ לירון עם זה יגלה את דבר מעורבותו בביצוע השוד. מספר ימים לאחר מכן, בעת עימות שנערך בין העורר לחכמון סימן העורר לחכמון לשתוק. במעשים לכאורה אלה ניסה העורר להדיח את חכמון בחקירה.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו מה19.1.99- בחן בית המשפט את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה, תוך התייחסות מפורטת לכל אחת מהשגותיו של העורר אשר טען להעדרה של תשתית ראייתית כאמור. בסיומה של בחינה זו קבע בית המשפט:

עולה מן האמור שיש בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס ל[עורר] בכתב האישום. המשיב הציע חלופה למעצר, ששרות המבחן הודיע שלא עלה בידו לבודקה, ואילו לגבי חלופה נוספת שהמשיב העלה לא היתה המלצה. איני מוכנה לקבוע בשלב זה שאין חלופה למעצר שיכולה להבטיח את שהמעצר נועד להבטיח, בטרם הומצאה ע"י המשיב חלופה למעצר שניתן יהיה לבדוק אותה. לפיכך בשלב זה הנני מורה על מעצרו של ה[עורר] עד לתום ההליכים נגדו, יחד עם זאת משאירה ל[עורר] את האפשרות להציע חלופה למעצר, והוא יכול להמציא אותה ע"י משלוח מכתב לבית המשפט, החלופה תיבדק.

3.בעקבות החלטה זו הציע העורר לבית המשפט חלופת מעצר בבית אביו. חלופה זו נבדקה ע"י שרות המבחן והמלצתו לקבל את החלופה הובאה בפניי בית המשפט קמא. ביום 15.2.99 קבע בית המשפט בהחלטה נוספת אשר זו לשונה:

כפי שנקבע בהחלטות הקודמות יש בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום. יחד עם זאת לאור טיבן של הראיות, עברו הפלילי של המשיב שאיננו מכביד ביותר, לא נראה היה לי לקבוע שבנסיבות המקרה לא ניתן למצוא חלופה למעצר.

אף על פי כן לא ניתן להתעלם מן העובדה שהעבירה המיוחסת ל[עורר] בוצעה כאשר היה אסיר ברשיון, ובשעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוא בר הפעלה. בנסיבות אלה נראה לי לאזן בין שני האינטרסים, זה של הציבור וזה של ה[עורר], על ידי הגבלת תקופת המעצר, וזאת לנוכח האמור לעיל, וקיומה של חלופה של מעצר כפי שהוצעה ע"י שרות המבחן.

אמנם ב"כ ה[משיבה] טען שלא ניתן לקבל את החלופה למעצר, שהות המשיב בבית אביו ותחת פיקוחו, וזאת לנוכח מערכת היחסים שהיו בין השניים בעבר. דא עקא שמערכת היחסים ששררה בעבר בין השניים, היתה ידועה לשרות המבחן, שעה שגובשה ההמלצה, ומשמצא השרות שחלופה למעצר שכזו יכולה להתקיים איני רואה מקום שלא לקבל את ההמלצה.

לפיכך לאור האמור נראה לי לקבוע שהיה והדיון לא יסתיים תוך 5 חודשים מיום הגשת כתב האישום, יום 9.12.98 והסיבה לאי סיום הדיון לא תהיה תלויה בנאשם, ולא יודע לבית המשפט נסיבות חדשות שאינן ידועות היום ושבעטיין אין לקיים את ההחלטה בדבר קציבת תקופת המעצר, שהנאשם ישוחרר בערובה על פי החלופה למעצר שהוצעה, ושתנאיה יקבעו בדיון שהנני קובעת ליום 5.5.1999.

4.על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפניי. העורר לא היה מיוצג על ידי סניגור, משום שהביע רצון מפורש לאי-ייצוגו. העורר חזר גם בפני על רצונו שלא להיות מיוצג על ידי סניגור. בטענותיו, שניסח בבהירות, העלה העורר את השגותיו על החלטתו של בית המשפט קמא. העורר טוען כי אין תשתית ראייתית לכאורה מספקת להרשעתו. כן טען העורר, כי יש חוסר הגיון בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר מצד אחד קיבל את רעיון חלופת המעצר, ומן הצד האחר עצר אותו לתקופה של חמישה חודשים. לטענתו, אם קיימת חלופת מעצר אין לעצור כלל, גם לא לתקופה מוגבלת.

5.בדיון לפניי התברר, כי בינתיים הובאו בבית המשפט רוב רובן של ראיות התביעה, ופרשת התביעה אמורה להסתיים בישיבה הבאה. ישיבה זו נקבעה ל16.5.99-. עם זאת התברר, כי בכוונתו של העורר להביא שורה של עדי הגנה, כך שספק רב אם המשפט יסתיים בתאריך זה.

6.לעצם הערר, ב"כ המדינה טען כי בשל חומרת העבירה, נסיבות המקרה ועברו הפלילי של העורר, אין להסתפק בחלופת מעצר. באשר להגבלת תקופת המעצר, טענת ב"כ המדינה היא, כי יש להבין את המטרה של הגבלת תקופת המעצר לחמישה חודשים כביטוי לרצון בית המשפט לזירוז המשפט. על דבר זה אפשר ללמוד מקביעתו של בית המשפט, שאין לשחרר את העורר אם יתברר שהסיבה לאי סיום הדיון תהיה תלויה בו.

7.יצוין, כי במסגרת פרשת התביעה העידו שותפו של העורר לעבירה - חכמון - וכן השוטר, שעצר את חכמון, וזיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות. לעורר השגות על מהימנותן של עדויות אלה.

8.במסגרת הדיון למעצר עד תום ההליכים, הלכה היא, כי אין בית משפט דן במהימנותן של הראיות. די בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהובא בפניי - כולל העדויות שניגבו בבית המשפט של דיון - הגעתי למסקנה כי לא חל כרסום בתשתית הראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. כאמור, שאלת המהימנות תוכרע על ידי בית המשפט שדן באישומים לגופם.

9.באשר לחלופת המעצר, הרי טיב העבירות המיוחסות לעורר, עברו הפלילי (הכולל עבירות אלימות ואיומים) והעובדה כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו היה אסיר ברשיון שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, מחייבים את המסקנה כי אין להסתפק בחלופת מעצר בשל מסוכנותו של העורר לציבור.

10.בשולי הדברים אעיר, כי בית המשפט קמא השתמש בהגבלה של תקופת המעצר לשם זירוז המשפט. ספק רב בעיני אם מן הראוי שזירוז מעין זה ייעשה בדרך של הגבלה מראש של תקופת המעצר. שאלת המעצר עד תום ההליכים חייבת להיחתך באופן בלעדי על פי השיקולים שקבע המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. התמשכות המשפט אינה מצויה בין השיקולים המנויים בהוראה זו, והיא תעמוד במרכז הדיון בתום תשעת החודשים הקבועים על פי סעיף 61 לחוק. לכן, אם מגיע בית המשפט למסקנה בדיון על מעצר עד תום ההליכים במסגרת סעיף 21 לחוק כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר אין להגביל את תקופת המעצר במטרה לזרז את הדיון. לעומת זאת, אם בית המשפט בדעה כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרתו, הרי יש להסתפק בה באופן מיידי. אוסיף ואציין, כי לעורר נתונה הזכות להביא בכל עת לעיון חוזר את שאלת המשך מעצרו בפני בית המשפט קמא אם חל שינוי בנסיבות גם בתוך תשעת החודשים כקבוע בסעיף 52 לחוק. במסגרת זו גם התמשכות המשפט עשויה להוות, בנסיבות מסוימות, שיקול רלוונטי.

אי לכך הערר נדחה.